שלב האבל עטף את עברי לידר כבר בשעות הראשונות של 7 באוקטובר. כמו תמיד באירועים כאלה, הוא כתב מיד לחבר הקרוב ומנהל הבמה שלו, אביב ברעם מכפר עזה. אלא שאביב לא ענה. "יונתן בן זוגי העיר אותי מוקדם", נזכר לידר. "נדמה לי שלא שמענו אזעקות ברשפון. הוא אומר לי תקשיב, קורה משהו בדרום. במקרים של אזעקות, הדבר הראשון שאני עושה הוא לכתוב לאביב, שהוא הרבה מעבר למנהל במה ובקליינר בחיי. עד כמה הוא חבר טוב? הבן שלו חבר של הבן שלי, אלבי. אז פעם בכמה זמן יש טילים על ישראל והאינסטינקט שלי הוא ישר לשאול את אביב מה נשמע, איך אתם וקדימה בואו לפה, לרשפון. בשבע בבוקר באותו יום אני שולח לו הודעה דומה: 'היי מה קורה? אתם מוזמנים אלינו ברגיל".
ואין תשובה.
"לאט־לאט התחלנו להבין שאנחנו בעצם לא יכולים לשמוע ממנו. ואז מתחילים שמועות ורחשים ומבינים מה באמת קורה ומתחילות להגיע התמונות בווטסאפ. הבנו שאביב יצא לכיתת הכוננות של כפר עזה. אני חשבתי באותן שעות שהוא חטוף, כי הוא לא ענה לאף אחד ולא מצאו גופה. חלי אשתו והילדים היו סגורים בממ"ד 20 שעות, וחילצו אותם בסוף. בינתיים המחשבות רצות כל הזמן".
למשל?
"היו לי תמונות בראש שהוא חטוף וחוזר, ואז יש לו שיקום, ואנחנו צוחקים על זה. כבר פיתחתי הווי עתידי כי היה לנו ביחד באמת הווי. אביב היה בחור מדהים, עשר שנים איתי צמוד, בצוות מגובש עם הרבה מאוד הומור פנימי שלנו על כל דבר. זרמתי עם כל מיני מחשבות אופטימיות כאלה. שמעתי שהוא נורה ברגל, חשבתי אילו בדיחות נריץ על זה כשהוא יהיה מנהל במה עם רגל לא מתפקדת ונעזור לו. כבר בניתי ממש תסריט שלם בימים האלה, עד שהודיעו שמצאו את הגופה שלו".
ברעם, בן 33, מרכיב את אחד מסיפורי הגבורה של המלחמה הזו. הוא לחם בעוז בכיתת הכוננות הצנועה בכפר עזה מול מחבלים חמושים היטב - והציל חיים רבים. רעייתו חלי סיפרה: "אביב קיבל את ההודעה על חדירת מחבלים, אירגנו יחד מהר את כל הציוד, הוא נעל נעליים ונבהל ששכח לשים חגורה. נישק את כולנו ואמר שהוא אוהב אותנו, כשהילד שאל לאן אבא הולך אמרנו לו שיש אנשים לא טובים בקיבוץ ושאבא הולך להילחם בהם ועוד רגע הוא חוזר. לרגע לא חשבתי שאביב הולך להתמודד עם כמות כזאת של רוע. ככל שעברו הדקות החלו להתבהר גודל האירוע וגודל האימה".
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 17:57, 31.01.24
