זה קרה כשאיפשרנו לחיזבאללה להתקרב לקו הגבול עד למרחק שממנו אפשר להתמסר בכדורעף. זה קרה כשהעברנו כסף לחמאס, כשהרגענו את עצמנו שאנחנו "מנהלים" ו"מכילים" את הסכסוך. זה קרה בזמן שהעדפנו לא ליזום, בשום שלב, מתקפה משלנו – כי מלחמה זה גיהינום והיינו עושים את המוות לראש ממשלה שהיה גורר אותנו מיוזמתו לאחת – וזה קרה בזמן שישנו. וידענו, אפילו מתוך שינה, שאין מצב שגם אנחנו נגמור כמו התמונות ההן של פליטים אוקראינים נוהרים לגבול, או של פלסטינים שביתם נהרס בהפצצות ונגררים, עם ילדיהם, למסדרונות הומניים.
לא, לנו לא יקרה שום דבר דומה. אנחנו במדינת ישראל.
ואז התברר שמדינת ישראל עזבה את הקבוצה. ושזה בהחלט עלול לקרות.
זו חתיכת הפרת חוזה של מדינה עם תושביה. זו גם רמייה, שבה – תחת פסאדה חיצונית של מדינה עכשווית, מצוידת, מתקדמת ומיושרת קו עם המערב – נרקב פה הכל עד לרמה שבה הביטחון הקיומי הבסיסי ביותר כבר אינו מובטח.
מי הפר את החוזה? כל מי שהנהיג את ישראל בעשורים האחרונים: נתניהו, בנט, ברק, נתניהו, אולמרט, נתניהו, נתניהו וממשלותיהם.
ומה עכשיו? עכשיו אנחנו מדברים עם עצמנו על מה לשים בתיק המילוט ולאן עדיף לקנות כרטיס טיסה. דיבורים שאף ישראלי לא אמור היה להגיע אליהם, אף פעם. דיבורים שמחייבים שינוי דרמטי שיחזיר את ישראל להיות מדינת מקלט לעם היהודי, ולא מדינה שבה יהודים מחפשים מקלט. עד אז, ולמעשה הפתרון היחיד שבאמת עוזר לנו כרגע, הוא זה:
8. להגיד "זה לא יקרה", ולהוסיף בידענות: "לא תהיה מלחמה בצפון". וכששואלים אתכם "למה?" לענות: "כי אף אחד לא רוצה". זה עובד – אני יודע כי אני עושה את זה כל הזמן. זו דרך טובה לסיים את השיחה וזה גם מאוד מרגיע את כולם, בעיקר כשזה בא מעיתונאי כמוני, עם קשרים ומקורות בכירים במאפיות לחם ארטיזנליות בדרום העיר. באופן אישי, אגב, לבריחה הגדולה אני מתכוון לקחת תיק ובו כמה בריושים, שני כיכרות לחם קסטן, מחמצת אחת – שתהיה לילדים חיית מחמד בדרכים – ושאלה אחת: איך, לעזאזל, זה הגיע לזה?
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 17:27, 21.02.24
