אחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים בישראל נשאל על המלחמה בצפון. הוא השווה את המצב שם לשעון שהתקלקל. "אנחנו מזיזים את המחוג של הדקות", אמר. "את המחוג של השעות אנחנו לא מצליחים להזיז". דימוי מעניין: הוא תקף גם לגבי המצב ברצועה שמונה חודשים לאחר תחילת המלחמה. צה"ל לומד ומשתפר; גם חיזבאללה לומד ומשתפר; גם חמאס. את המציאות הכאוטית, הבלתי נסבלת, הבלתי נגמרת, זה לא משנה.
הלוחמים בצפון הם כמו קפיץ שנדרך. סבלנותם הולכת ופוקעת: או שיכניסו אותם ללבנון או שישלחו אותם הביתה – רק לא מגננה אינסופית בצו 8. ב־1967 נמשכה ההמתנה שלושה שבועות. אז זה נראה כמו נצח. מה חושבים החיילים עכשיו, לאחר שמונה חודשים של התכתשות עקרה עם נסראללה; מה חושבים המפונים.
עד לשבוע האחרון דאג נתניהו להוריד מסדר היום כל הצעה לשינוי כללי המשחק מול לבנון. המשתתפים בדיונים התקשו להבין מה מדאיג אותו יותר – החורבן שיביאו הטילים מלבנון על מרכז הארץ, התגובה האיראנית, התגובה האמריקאית או הסטת הכוחות מעזה. הוא לא כבש עדיין את רפיח, אבל רפיח כבשה אותו. לכן אין הסדרה עם נסראללה ואין הכרעה עם נסראללה.
השבוע, לאחר שתמונות השריפות מהגליל המחישו לישראלים כולם את חוסר האונים, השתנתה הרטוריקה. בינתיים, רק הרטוריקה. נתניהו נחת בקריית־שמונה, הצטלם וטס חזרה. מאוכלוסייה של 23 אלף תושבים נותרו בעיר 2,500. נתניהו הסתפק בעסקן ליכוד מקומי. הוא העדיף לא לראות אותם.
הטור של נחום ברנע מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
