תחושת אשמה היא רגש קבוע בחיים שלי. נדמה לי שבחיי כל אישה. אין צורך לשאול על מה, אלא על מה לא. האשמה נמצאת בכל מקום ובכל סמטה מסמטאות היום: החל מאשמה על חריגה פחמימתית שהקציבו חוקי הדיאטה התורנית, ועד פגישת זום לא מספיק החלטית. ההורות כמובן רק מעצימה את מגוון האשמות ומביאה איתה שק עצום ותוסס של חיבוטים וחרטות. לעיתים, לרגעים, כשאני מסתכלת על שלוש התוצאות הסופיות שלי, תוקפת אותי בהלה שנכשלתי בתפקידי. במיוחד אם אני מבקשת מהם לקחת אחריות על הכיור שהשאירו, על שלכת הבגדים שננטשו לאורך המסדרון או על הצורה והאופן שבהם הם מנהלים את חייהם. ואז אני מתמלאת כמובן תחושת כישלון. כי של מי האחריות לחנך אותם לקחת אחריות? וכן, היו מצבים בחיים שאם זה היה אפשרי, הייתי מניחה את המפתחות ומתפטרת, בלי לחכות לוועדת חקירה.
על שולחנו של הנשיא האמריקאי ה־33, הארי טרומן, היה מונח תדיר שלט עשוי עץ אגוז. טרומן היה אדם שהרבה לנפק אמרי שפר ובאתרי הרשת הייעודיים לחוכמ'ס - שהופיעו כמה עשורים טובים אחרי מותו - הוא מככב. אבל את האמרה החקוקה על השלט הזה הוא גם נהג לצטט לא פעם בנאומיו הפוליטיים, כולל בנאום הפרידה שלו לעם האמריקאי שניתן בינואר 1953: "The Buck Stops Here".
לאנשים כמוני, שניחנו באנגלית סמוטריצ'ית, קשה לחוש ובטח לתרגם את המשפט הזה כמו שצריך, כיוון שבין הפשט: "הדולר נעצר כאן", לבין הדרש: "האחריות היא שלי", אין קשר. הפרשנות המפותלת לקוחה, כך קראתי, מעולמות משחקי הקלפים והפוקר, אבל תאמינו לי שאין אמריקאי שלא מבין בדיוק על מה מדובר. זה כמו, נניח, "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה" של בן־גוריון. זה שלט כל כך מפורסם, עד שיש מצב שגם ישראלי עם אנגלית מצוחצחת ושולחנות עבודה מהודרים, המכיר היטב את התרבות האמריקאית ושהוא במקרה גם ראש הממשלה, נתקל בו. לא שאי פעם הוא יניח אחד כזה מול עיניו, לצד עט מהודר, פסלון של דוד בן־גוריון ותמונה ממוסגרת של הילדים. כלומר, רק הילדים ששרה מרשה לו לחבב ושעליהם הוא לקח אחריות, כן?
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". לרכישת מינוי לחצו כאן
