בחיים לא ראיתי את הדוור השכונתי רציני יותר. בגדול, הוא בחור קטן וזריז שמתנייע עם עגלת הדואר שלו בין הבניינים בשכונה ומחייך לכולם כאילו אנחנו בשנות ה־50 והוא מחזיק בג'וב החלומות. אבל הפעם, כשדפק לי בדלת, כמו שעשה בכל דלת אחרת בבניין, ומסר לי ידנית מכתב רשמי במעטפה לבנה־כתומה, האיש היה רציני כמו הצטננות אצל גברים.
"אני צריך שתחתום לי", הוא אמר בקדרות של רופא המבשר שהביופסיה חזרה ולצערו זה לא נראה טוב. חתמתי לו, נכנסתי הביתה וקרעתי את המעטפה ועליה לוגו חברת "נת"ע" באצבעות רוטטות. מה לעזאזל?
בפנים המתינו חמישה עמודים שכותרתם "פרויקט המטרו – הודעה על כוונה לקנות חזקה בקרקע", ופירטו השתלשלות עניינים מצערת למדי: ממשלת ישראל, באמצעות חברת נת"ע, מתכוונת לקחת מכל תושבי הרחוב – שזה, בין השאר, אני – חלק מהשטח שעליו אנחנו, מה שנקרא, מתגוררים.
האמת, תמיד חלמתי לעבוד עם יועץ הפקעות, ולכן טילפנתי. ענתה הפקידה. שאלתי אותה בעדינות אם זה נכון מה שאומרים על אמא שלהם, ואם זה מדויק שהם לוקחים לי את הסלון כדי להפוך אותו לרכבת. הבחורה ענתה משהו כמו "בהתאם לחוק התרפ"ח ולתוכנית הסטטוטורית המשט"ט, שעליהם חתומה כבוד השר"ה הוד־מעלת"ה רגב, התשובה לשאלתך היא כן".
גם הכפייה שבמסגרתה הבן שלי – כמו כל ילד חילוני בישראל – יצטרך להתגייס לשירות מלא בצה"ל בבוא היום, בזמן שילד חרדי מקביל יהיה פטור מזה לחלוטין, לא יכולה לעבור.
כלומר, היא יכולה. היא עוברת כבר עשרות שנים. אבל כולנו יודעים שמדובר בעוולה שרירותית שמשרתת צד אחד בלבד; הצד שלא מעוניין לתת, רק לקחת. הצד שימות ולא יתגייס. הצד שלא מבין "מה שייכת הממשלה למלחמה" ו"למי רע פה", בניסוחו המושלם של השר גולדקנופף – ובאמת, למי? כשאתה פטור מגיוס, ולפעמים גם מעול פרנסה, בהחלט לא רע פה.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
