יש לי וידוי: קוראים לי רענן, ומעולם – או לפחות עד עכשיו, מאז 7 באוקטובר – לא ביקרתי בשיירי עוטף עזה.
לא עטיתי אפוד מגן וקסדה רק כדי להצטלם בהם על רקע בית שרוף בבארי ולהעלות לאינסטגרם. לא סיירתי בהריסות תחנת משטרת שדרות. לא קפצתי למגרש הגרוטאות בנתיבות שאליו פונו המכוניות השרופות, ולא עשיתי סלפי באתר הטבח של פסטיבל נובה.
יודעים למה לא עשיתי את כל זה?
קודם כל, כי לא ידעתי שבכלל אפשר. שנית, כי כשהתברר לי שאחול־שלוקי אפשר, זה נשמע לי ציני ודוחה בדיוק כמו שזה. אבל כתבה שפירסמה בשבוע שעבר ליאור אוחנה ב"ידיעות אחרונות" גילתה שבכל יום מגיעים כאלף איש באוטובוסים כדי לתייר בהריסות עוטף עזה ובכל אתרי מורשת המחדל, שבהם נרצחו, נטבחו, נשרפו ונאנסו קורבנות 7 באוקטובר.
"טיול מרגש ועצוב אך מלא תקווה", מבטיח האתר של אחת מחברות הטיולים שמוכרות את הסיורים האלה – וגם את זה, לצערי, אני לא ממציא אלא מצטט מהכתבה. "נצא דרומה אל אתרי עוטף עזה ההרוסים... וגם אל הכלניות שצובעות את כל זה בדם יהודי, נפגוש מקומיים שחזרו, חקלאים עקשנים, חיילים עייפים עם אש בעיניים, מתנדבים ומפונים... טיול קל הליכה, מלא טבע ותמונות נוף משגעות".
במילים אלו. דם יהודי, נוף משגע, בואו לצלם ולהעלות. וואללה, נשמע נחמד, לוקח את הילדים בשבת.
וככה הופך טבח 7 באוקטובר לעוד משהו שאנחנו מנרמלים. עוד אירוע טרגי בשרשרת האין־סופית שאנחנו מציינים וממשיכים הלאה כרגיל – בטח יהיה לטבח יום זיכרון משלו, מוזיאון משלו, טיולים שנתיים משלו, ומתישהו, בעוד עשור או שניים, איזו גלית דיסטל תורנית תצרח ש"7 באוקטובר זה שלכם! זה המשפחות שלכם שנטבחו שם!" וכולנו נזדעזע לחצי יום.
לא סביר? לא נראה לכם נורמלי שננרמל את טבח 7 באוקטובר ונמשיך הלאה בדיוק אותו דבר? למה לא, בעצם? תחשבו על כל מה שנירמלנו רק בשנה האחרונה: נראה לכם נורמלי שהשר המופקד על המשטרה וביטחון הפנים של המדינה יהיה עבריין מורשע שמונה פעמים (עם 53 כתבי אישום)? נראה לכם נורמלי ששר האוצר יהיה עציר לשעבר של שב"כ? נראה לכם נורמלי ראש ממשלה נצחי שמכהן עם שלושה סעיפי אישום פליליים, עם בן שמאובטח על חשבונכם במיאמי ועם בריכה פרטית בקיסריה שמשופצת על חשבונכם בזמן מלחמה?
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
