מקושט בשרשרת אורות צבעוניים, זהר כיסא הגלגלים של רות פרץ למרחוק במסיבת נובה ברעים, אליה הגיעה הצעירה בת ה־17 עם אביה, אריק, בלילה הגורלי שלפני 7 באוקטובר. למרות שסבלה משיתוק מוחין, זו לא הייתה הפעם הראשונה שרות ואביה יצאו לרקוד יחד, מספרים בני המשפחה. "שנים שהוא לוקח איתו את רות למסיבות האלה, כי זה עושה לה ממש טוב", אמרו ל־ynet. "היו פעמים שהיא לא רצתה לחזור הביתה ממש".
אריק הספיק עוד לדבר עם הבית בשבת, ב־07:40 בבוקר, ומאז נותק הקשר איתו ועם רות. רק המכונית המסחרית שלו, מלאה שברי זכוכיות מהכדורים שריססו אותה, עם הציוד ההידראולי להורדת כיסא הגלגלים, נותרה כעדות אילמת לזוועה. הכיסא עצמו נמצא זרוק במקום אחר.
בתחילה נראה כי השניים נחטפו, אבל כשבועיים אחרי התקפת הדמים נמצאה גופתו של אריק, שהועברה, יחד עם עוד מאות גופות בלתי מזוהות לתר"ח - תחנת ריכוז החללים - במחנה צה"ל בשורה. המתחם הזה היה אמור אמנם לקלוט רק את גופות החיילים, אך זמן מה לפני המלחמה הגיעו במשרדי הפנים והמשטרה למסקנה כי האתרים שהוקצו לטובת מתחמים מיוחדים באירוע רב־נפגעים, כמו היכל שלמה בתל־אביב, לא ממש מתאימים. על כן, הצבא נאות להקצות את המתקן הישן, המאובזר חלקית, שהתנאים הסניטריים בו בעייתיים, בלשון המעטה - לטובת האזרחים.
חלק מהבעייתיות בעבודה בשורה נבעה מהמכשור; במקום פעלה מכונת סי־טי אחת, ישנה ומקרטעת. רק אחרי שגורמי מקצוע התריעו כי היא רחוקה מלענות על הצרכים, הובאה אחת נוספת, ישנה גם היא; ושלישית - שהייתה מהירה יותר, אבל בלי תחנת עבודה, כלומר בלי יכולת לבדוק את התוצאות בזמן אמת.
חשוב להבהיר כי המשטרה, שהייתה מופקדת על ניהול המתקן בשורה, מסתמנת כגוף שייצא בציונים גבוהים יחסית מוועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר. השוטרים היו הגורם הביטחוני הראשון שהגיע לזירות רבות, מהראשונים, אם לא הראשונים, להתעשת ולהבין את המצב וחומרתו.
שוטרי מג"ב, ובהם לוחמי הימ"מ, נלחמו בגבורה עילאית והצילו את חייהם של מאות ואולי אלפים של אנשים. אין ספק גם כי מערך השוטרים והמתנדבים ששירתו בחלק האזרחי של שורה, לצד חיילי הרבנות הצבאית, עשו כל מה שיכלו, תוך התמודדות עם מראות קשים מנשוא, כדי למלא את תפקידם.
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
