לא יעזור להגיד לה שהיא לא אשמה, שפעלה כדי להציל את שכניה בתנאים בלתי אפשריים, שהייתה חמ"ל של אישה אחת שתיפקד גם כשהכל סביבה קרס. זה לא מנחם את רחלי בנאקוט, יו"ר צוות החירום היישובי (צח"י) של בארי. היא קמה והולכת לישון עם הנשימות האחרונות ששמעה, שיחות הטלפון האחרונות מנרצחים ומחטופים, ההודעות חסרות האונים - טרגדיה של קיבוץ שלם יושבת על כתפיה במשך שנה, חודש ויום שחלפו מאז השבת ששינתה הכל. "אני מרגישה אחראית למלא דברים שקרו בבארי באותו היום", היא אומרת בגילוי לב, בראיון מקיף וראשון. "מרגישה אשמה. אשמה חזקה מאוד. אפתח בפניך הכל, אני מבטיחה".
רחלי בנאקוט הייתה שם, בלב התופת, ודבר לא נשכח ממנה. היא יודעת בדיוק מה קרה לכל אחד ואחת בבארי, מי נרצח והיכן, מי נחטף באכזריות ומי נחנק מעשן בתוך ביתו. באותן שעות דרמטיות היא ניהלה רשימה בכתב ידה, תיעדה כל פרט מידע. וזה כלל גם את הרגעים האחרונים של אחיה, רבש"ץ בארי, אריק קראוניק ז"ל, ואחותה זהבה הקר ז"ל, שנרצחה בקיבוץ.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן