שני מגדלים בשכונת פלורנטין הפכו השבוע לביתם החדש של 120 המשפחות של קיבוץ רעים ששרדו את התופת. האנשים שרגילים למרחבים הירוקים של העוטף, קיבלו מפתחות לדירות בלב האורבני של העיר הגדולה. אתי אברמוב ליוותה אותם כשהם פורקים ארגזים, סופגים אזעקה תל־אביבית ראשונה, ומקווים להצליח לשמור על הדבר החשוב ביותר עבורם: הביחד שלהם.
ממרומי הקומה השישית משקיפה איילת מזרחי על פארק החורשות, שנושק לבית המעצר אבו־כביר. במושגים תל־אביביים, המרפסת ענקית והנוף מרהיב. במושגים של רעים, מדובר בחריץ של נוף. בדירה שלה אין ארגזים. "פרקתי אותם מהר, זה לא עושה לי טוב לראות אותם", היא מסבירה. "הייתי מופתעת לטובה מהדירה. בסרטון זה נראה הרבה יותר קטן".
בגילוי לב, היא אומרת שהיא מרגישה שריבוי הנרצחים גורם לה להתאבל בשקט. "יש סולמות של אבל, כאילו 'למי קרה יותר'. יש חברים בקיבוץ שהילדים שלהם בני 18 ו־24 נרצחו. זה נותן לי פחות לגיטימציה להגיד שאני שכולה“, היא מודה. ”האבל מטורף, ואני עם האובר־ביקורתיות, כל זה גורם למחשבות שאין בהן שום דבר הגיוני. אני אומרת לעצמי, 'יצאת בזול, בטח לאור זה שהבן שלי חי'. רועי היה בשכונת הצעירים שנהרסה כליל, מנותק קשר 24 שעות, כשכל הזמן הזה גם אנחנו בממ“ד. ארבעה פגזים של טנק הורידו את הבית שלו, חוץ מאת הממ"ד, כי התרענו שיש שם מישהו. כשהוא נפצע היינו איתו באילת, נורא חששתי אם הוא יצליח לגור בלוינסקי או יצטרך אותנו, לשמחתי הוא הצליח".
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
