הטור הזה יוקדש לאריה דרעי. יש בי איזה חלק נאיבי שמאמין שהוא יהיה מסוגל להבין. שבשונה מגולדקנופף, שחי באיזה סרט מקביל שהעלילה שלו מתרחשת בעיירה רחוקה ושלווה שאין בה מלחמות, דרעי דווקא מבין היטב איפה הוא חי. הוא יודע מה מצבנו הביטחוני וכמה אנחנו זקוקים לחיילים, הוא הרי יושב בקבינט ושומע. לא יכול להיות, אני באמת מאמין בזה, שהוא יסגור את ליבו עד כדי כך לשוועתנו.
אפתח בבקשה פשוטה, אריה, והיא שתיכנס ליום אחד לקבוצת הווטסאפ שאני מפעיל. תהיה אורח שקט בחמ"ל. תראה את הבקשות, תראה את העומס. בשבת שעברה אישה דתייה רצתה עזרה להגיע לנהריה. בעלה פונה לשם מלבנון. הוא נפצע ביד, אז היא לא רצתה להיעזר בהוריה הדתיים. חיברנו לה מתנדב צדיק שלקח אותה. הנה דוגמה אחרת מהחג, שאולי תדבר אליך: פלוגת ביינישים (בני ישיבות) נקראה לצפון בצו 8 חמש שעות לפני סוכות. בחורים צעירים כבני 30. הם השאירו את הסוכה שבנו, את הנשים והילדים, ויצאו צפונה. הם פנו אלינו שנעזור להם להתארגן עם סוכה בשטח, כדי להרגיש בכל זאת חג. אתה מבין, אריה? הם רצו להרגיש חג כמו בני גילם החרדים, אבל נאלצו לעשות זאת בעומק לבנון.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן