השנה מציינים 20 שנה למותה של נעמי שמר, הפזמונאית הלאומית, מי שכתבה, הלחינה, ניגנה ושרה את הישראליות כמו שאף אחד אחר לא הצליח במאות יצירות קלאסיות כמו 'בהיאחזות הנח"ל בסיני', 'ואלס להגנת הצומח' ו'לא תנצחו אותי' ‑ והיא עדיין רלוונטית. השירים שלה מככבים לא רק ברשימות השמעות ובערבי שירה בציבור אלא גם בעצרות המחאה והזיכרון של השמאל והימין כאחד. ללי ‑ בת ה־67, שגם את שמה המקורי, הללי, המציאה אמה ‑ מתגוררת כאמור בביתה ברמת אביב, אמא לנגה, 40, אמנית ומורה לאמנות ואמנון, 36, עיתונאי, ובת זוגו של ישי ויסמן, יועץ ומלווה חברות וארגונים. היא גם מנהלת ועורכת את המורשת המפוארת שהשאירה נעמי אחריה, מנחה מופעים משיריה, מרצה על יצירתה, ומשתתפת בתוכניות טלוויזיה ורדיו המוקדשות לפעילותה.
המורשת הזאת, מספרת ללי, ממשיכה לחיות ולהשפיע, ואפילו להציל חיים. "עילי בוטנר סיפר לדליה גוטמן ולחבריה בפודקאסט 'באות בזמן' על מפגש מרגש במיוחד שהיה לו עם אחד מניצולי נובה, עמית בן ה־24 מקיבוץ כנרת, שנסע למסיבה עם אחותו הילה. כשהגיעו המחבלים, שניהם התחילו להימלט. רצו 15 קילומטרים כשהכדורים שורקים מעליהם ומצדדיהם.
"בשלב מסוים, כשעמית קלט שאחותו כבר מותשת ומיואשת וחשש שתוותר ותיפול בידי המחבלים, הוא שידל אותה לדלג, כאילו היו שוב ילדים. כדי לעודד אותה הוא התחיל לשיר, 'שנינו יחד, תחת מטרייה אחת, שנינו מדלגים, על כל השלוליות', והילה הצטרפה והם דילגו בין היריות, עד שהגיעו למושב פטיש וניצלו. ואז בוטנר מספר שעמית הרים את החולצה והראה לו קעקוע של אח ואחות, עם מטרייה".
מה אמך הייתה אומרת על מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר?
"את זה אי־אפשר לנחש. אחת ההפתעות הגדולות הייתה התגובה שלה לרצח רבין והתרגום שלה ל'הו רב חובל' שגם הלחינה. כל מה שרבין עשה בשנותיו האחרונות היה מנוגד לדעותיה, אבל ברגע שהוא נרצח היא ראתה את הפלמ"חניק הג'ינג'י, שכל חייו היו שליחות למען המדינה. חלק ממה שמרגיז אותי היום זה האנשים האוטומטיים, שחוזרים תמיד על אותה מנטרה. אמא לא הייתה כזאת. היא הייתה 'פתאומית לעד', כמו שאלתרמן כתב".
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 10:56, 07.02.24
