הפעם, בניגוד להתנקשות בדמשק, ישראל הבינה היטב למה היא נכנסת. הלכה לשם בעיניים פקוחות. בשבוע השני של חודש אפריל חיסל חיל האוויר את חסן מהדווי, מפקד כוח קודס בלבנון ובסוריה. טרם החיסול, אמ"ן מסר את הערכתו למקבלי ההחלטות: לא צפויה תגובה איראנית ישירה. הם יספגו. אגף המודיעין היה כה נחוש בנושא, שההערכה הזו לא נמסרה רק לישראל, אלא גם לממשל האמריקאי. מי שמסר אותה היה קצין ישראלי. המוסד טען שלא ידע על המיקום המדויק של החיסול (סמוך לבניין השגרירות באיראן), אלא רק אישר עקרונית את היעד; חילופי ההאשמות היו מרירים, קשים. בצה"ל ראו בעמדת המוסד ניסיון לזרוק עליהם את האשמה.
הסוף ידוע: איראן התחייבה מיד לתגובה. היא הוציאה לפועל את מתקפת הכטב"מים הנרחבת ביותר אי פעם. שוב אמ"ן הופתע. ישראל, שנזקקה לסיוע שרירי של ארה"ב ומדינות ערביות מתונות, הצליחה לבלום בהצלחה. ואז לפי דיווחים צה"ל הגיב; מטוסי חיל האוויר ביצעו פעולה כירורגית נגד מערך ההגנה האווירי האיראני. כשאני כותב את השורות האלה, אי־אפשר שלא לחשוב: מי כבר זוכר את כל זה. המלחמה משטיחה את זיכרוננו ולועסת את המציאות. והמציאות היא זו: עיסה בלתי נגמרת של מכה, תגובה, תגובה לתגובה וחוזר חלילה. כל אירוע כזה מוגדר כקריטי, חשוב, משמעותי. אך המלחמה נוסעת, כמו העגלה של מאיר אריאל. אין עצור.
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן