כל קשת הרגשות שלי קרובה למיוט. אני כמובן זוכרת שיש לי העדפות מסוימות: סיום המלחמה, עסקה עכשיו, קמלה האריס, לרזות את כל שרשרת החגים הזו, אבל אם לא מסתייע, הכל טוב, כלומר רע. ומהקוטב השני - סינוואר חוסל? יופי, פיהוק, אפשר רק בלי תקריבי שיניים? בעצם עם, כי פורנוגרפיית המוות שנחגגה בשבוע שעבר ברשתות בכל זאת עובדת כמו אוזמפיק. אין לי אפילו כוח להסביר מה דפוק בזה, אפילו לעצמי אין לי כוח.
את תרדמת החורף שלי לא רואים. היא פנימית. כלפי חוץ אני מתנהלת, עושה מה שצריך: אני עובדת, אני יוצאת, אני רואה אנשים, אני הולכת להפגנות, אני שומעת חדשות ונכנסת לרשתות. פרשתי למאורה רק באופן מטפורי. כלומר, אני פשוט שמה לב שדברים שפעם היו מטלטלים אותי עד עמקי נשמתי, לא מצליחים לחדור פנימה. אני אדישה, מנומנמת, כבויה. האירועים חוצים את הרשתית שלי בלי להשאיר שריטה.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן