לחסן נסראללה היה שבוע לא קל. באופן מעט משונה, הוא יכול להתנחם בכוחו הפוליטי בזירה הישראלית: נסראללה יכול לקבוע, באבחת הסלמה, מתי יפוטר אויבו הגדול, שר הביטחון יואב גלנט. אם יחליט להמתין, לחכות, ללחוץ על חמאס להגיע לעסקה – ראש הממשלה נתניהו ינסה לפטר את גלנט בשבוע הבא. גדעון סער יצטרף לקואליציה ויושבע כשר הביטחון. אם חיזבאללה וישראל יידרדרו להסלמה, נתניהו יישאר עם גלנט לזמן רב. וכל זה בהנחה שנתניהו לא חזר בו מההסכמות השקטות עם גדעון סער. נכון לאתמול בבוקר, הדברים היו שרירים וקיימים. אך הדינמיקה נראתה שלילית למדי, וראוי לפרט.
בשבוע האחרון, יש ספורט משונה של ניסיון להסביר לסער שהצעד שלו פסול משום שהוא נותן אוויר לביבי. ציפייה שסער ייוותר נאמן למחנה המתנגד לנתניהו. אך גם מי שיודעים שנתניהו הוא מוליד האסון, ושמנהיגותו כשלה נוראות לפני ואחרי 7 באוקטובר – טיעונים שנכתבו פה לא פעם – צריכים לזכור מושכלות יסוד. הראשון הוא שאין מחנה קוהרנטי. נפתלי בנט, אביגדור ליברמן וגדעון סער הם אנשי ימין מובהקים. חציית הקווים שלהם הייתה קשורה למנהיגות נתניהו. נכון, גדעון סער מחויב לשלטון החוק יותר מאחרים, והארכיון זרוע בהתבטאויות שלו נגד נתניהו ומנהיגותו. אך תחושת הבגידה – המגיעה לכדי גידופים מכוערים כלפי משפחתו של סער – משונה. הוא לא היה חניך בנוער העובד. אם אין ציפיות, אין אכזבות.
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
