הסיוט התחיל לפני חודש, יומיים לפני ערב חג סוכות. זו הייתה שעת ערב מוקדמת, השמש עוד לא ירדה מעבר לרכס במערב, כשהפלאחים הפלסטינים של מסאפר יטא בדרום הר חברון ראו שיירת טנדרים וג'יפים נעה על דרך עפר. ליבם לא ניבא טובות. הם כבר מכירים את התרגולת. כל אחד מכלי הרכב גרר עגלה שהובילה ציוד, כל מה שצריך כדי להקים חוות רועים: כבשים, ערימות קש, מוטות ברזל וציוד בנייה.
כשנסענו השבוע אל סוהייב אבו־עראם שגר בחירבת אל־חלאווה, עצרנו לרגע מול הגבעה שעליה הוקמה אותה חווה. יש שם כבר גדר, אוהל מרכזי שחופתו מקומרת, אוהל קטן יותר שמשמש כנראה למגורים, עוקב מים, ערימות חציר, לוחות פאנלים סולאריים, ומרחוק ספרנו שני טנדרים ושלושה בחורים שנראו עסוקים. באותו יום שבו עלו על הגבעה נחסמה הדרך. טנדר אחד חסם אותה מכיוון מערב וטנדר נוסף ממזרח. בחורים צעירים עם פאות וכיפות צמר, חמושים ברובים ארוכים, השגיחו שאיש לא יתקרב. "ואז הם בנו אוהל", מספר אבו־עראם, "והורידו מהעגלות בערך 250 ראש כבש. והם לא באו לגבעה הזו סתם. הם לא באים אף פעם סתם. בגבעה הזו יש באר מים, זו הבאר שלנו. משמה אנחנו נותנים מים לצאן שלנו ומשמה אנחנו מביאים מים לבתים שלנו".
ומאז שהם עלו לגבעה אתם יכולים להגיע לבאר?
"מאותו יום כבר אי־אפשר. אסור לנו".
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
