לפעמים בשעות הערב זה נוחת עליה. אני לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, אבל אני ממשיך לחפש לזה שם, אחרי שגם השבוע תפסתי את אהובתי עושה את מה שהיא לא עשתה אף פעם לפני 7 באוקטובר: שוקעת. שוקעת עמוק. שוקעת לתוך עצמה, לתוך הספה, לתוך בִּיצת הצער הגדולה (ותודה ל"הסיפור שאינו נגמר", שהמציא את המושג הזה) ונאנחת אנחה כבדה בלי שום סיבה נראית לעין, לא מעוניינת לדבר או לעשות שום דבר, וצריכה פתאום חיבוק ארוך מאוד – מאוד, די, שחררי כבר! – בלי שום סיבה נראית לעין השנייה.
ולפעמים, לעיתים רחוקות, היא אומרת משהו. לפעמים היא אומרת שהיא פשוט לא יכולה להכיל יותר את כל הדבר, הדברים, כל האירועים והאירועות, כל הפנים והשמות (ותודה לדני רובס, שכתב את זה) שמצטברים במהירות שיא מבלי להתעכל, פשוט כי אין זמן לעכל כל כך הרבה צער בזמן קצר כל כך. "הדבר שאני הכי לא תופסת הוא משפחות שלמות שנרצחו", היא אומרת פתאום, משום מקום, אחרי שתיקה ארוכה. "הייתה משפחה, ואיננה". ושוב משתתקת.
נדמה לי שהיא בעומס יתר. ב־overload של צער.
גם אני באותו מצב. רובנו באותו מצב. אנחנו לא מסוגלים, אנושית, להכיל את כמויות הכאב והצער שנחתו עלינו במצטבר מאז 7 באוקטובר.
כי זה לא אנושי.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן