לפני שבועיים ישבתי מול שולמית לפיד המקסימה בת־התכף־90, והיא אמרה לי על סיפורי מתח קצרים שהם צריכים להיות "מדויקים מהשנייה הראשונה עד האחרונה, בלי קפנדריות – אתה זוכר את המילה הזאת?"
והינהנתי כאילו אני זוכר, אבל לא היה לי מושג, ואחר כך הלכתי וגיגלתי.
תגגלו גם, למה שאני אגלה לכם שמדובר בעיקוף דרך, עיכוב שלא לצורך.
בכל מקרה, לא ירחק היום שבו לפחות חצי ממה שנגיד ייתקל במבט של "תעבור לחצי השני של מה שיש לך להגיד", והתחושה הדומיננטית תחזור להיות שלא באמת מבינים אותנו. וכל זה די מסביר למה כל כך הרבה אנשים מבוגרים מעדיפים, פשוט, להסתגר בשתיקתם.
שמבינים אותך תמיד, ואז לא מבינים אותך תמיד, ובסוף כבר כמעט לא מבינים אותך בכלל, עולם החיים הולך וחומק ממך, ונותרות רק רוחות הרפאים של הדברים שמהם הורכב ועדיין מורכב עולמך ואינם מתקיימים עוד בעולמם של רוב האחרים.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 12:30, 13.06.24
