זה, כנראה, מה ש־7 באוקטובר עשה לאנשים כמוני; לא איזו התפכחות גדולה(אני עדיין לא בעד הרעיון לשלוט לנצח על מיליוני פלסטינים במסגרת איזה "ניהול סכסוך", לתחושתי הם לא ילמדו לחבב את זה, וגם אנחנו לא), אבל מזעור, עד חיסול, האמפתיה, ההבנה או החמלה לצד השני.זה לא אמור היה לקרות לי, אבל הנה זה קרה. הנה גם אני טוען שלבחירה אנושית יש השלכות ותוצאות, וכן, עזתים אומללים, אם בחרתם חמאס – וגם אם הוא כפה את עצמו עליכם (די בקלות, עושה רושם) – ההשלכות הן מה שקורה לכם עכשיו.
ועדיין, זכותי לא לאהוב את האדישות החדשה הזו שלי מול סבל, גם אם בנסיבות מוצדקות. זכותי להבין שמשהו בתאוות הנקמה הפרימיטיבית שצפה בי – בפרט כשאני נזכר בצילומם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ברגע חטיפתם – גורע משהו מאנושיותי. לטוב ולרע. אז – וזה חדש לי – זכותי לעבור הלאה, להגיד לעצמי "עוד לא אבדה חמלתנו" וללכת להאכיל את החתול הג'ינג'י, כי קר לו שם בחוץ.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
