החלטה אחת פשוטה, כמעט יומ־יומית, הפרידה בין מירי מסיקה לסוף השבוע בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. "היו לי די הרבה הופעות בחגים ולא הקדשתי מספיק זמן לבנות", היא נזכרת. "קבעתי מראש עם כרמית שאני באה אליה לחג המשק בבארי. לאורי הייתה עבודה, ובקיבוץ יש לבנות את החברות, אז הכל הסתדר".
זה היה כמעט ברוכים הבאים לגיהינום.
"בחמישי, 5 באוקטובר, כרמית אומרת לי, 'מירי, אל תשאלי, אני בכלל בקפריסין בחופשה שנכפתה עליי. הבת שלי קנתה 25 כרטיסים, לכל המשפחה, אפילו סבא וסבתא איתנו'. אז החלטתי לנסוע למלון דניאל בהרצליה. היה לי זמן איכות מדהים על החוף, עם הבנות. כלום לא נשאר מהזיכרון הזה".
מובן.
"תשמע, הבנות שלי ואני ניצלנו מהרג בטוח. מהבית של כרמית לא נשאר כלום. אין שם אפילו דלת לממ"ד. אני צריכה להיות בהודיה ולחשוב איך אני גורמת למצב שבו נשמור על האחדות היפה שהייתה כאן בתחילת המלחמה. לא ניצלנו סתם. יש לנו תפקיד".
מסיקה חוזרת לבית בקריית־אונו ב־8 באוקטובר. "לא מתפקדת. קפואה, בוכה, בוהה. אני מדברת עם כרמית ובכל פעם אנחנו מגלות על עוד מישהו שמת והיא הייתה קשורה אליו. חגי אבני שנרצח ושרתי בחתונה שלו, ואיתן חדד ז"ל שנפל בקרבות ביום הראשון ויונת. אני רק מדברת עם כרמית ובוכה ואוכלת. פשוט התפרקתי ואורי החזיק את הבית לבד. ועל זה אמרה לי הדר מרקס, 'כאילו שאורי לא החזיק לבד את הבית לפני. למה להאשים את המלחמה?'"
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
