תשע בערב. אני צריך לעלות לבמה. ברבע לתשע הותר לפרסום. שישה לוחמים. שוב גולני. הקהל כבר נכנס לאולם. אני לא יכול, והאמת שגם לא רוצה, לשלוח אותם הביתה. לא מגיע לאנשים האלה, חלקם מילואימניקים, חלקם הורים ללוחמים, לחזור כלעומת שבאו. אבל הלב כבד כל כך. ממש קרוע מכאב. אז אני עולה לבמה ומשתף. בקושי, במורכבות. אני אומר לקהל שבשנה הזו אנחנו צוחקים רק בשביל דבר אחד: כדי לשרוד.
המציאות הנוראה של המלחמה כאן היא לא משהו שאפשר להדחיק או לשכוח. היא גם לא משהו שבכוחנו לשנות כרגע. גם לחו"ל אי־אפשר לברוח. אז כדי שנשרוד ונוכל להתמודד איכשהו עם המציאות הקשה, אנחנו חייבים את ההפוגות האלה, מעת לעת, חייבים לנשום קצת אוויר.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן