פיטוריו של שר הביטחון גלנט הם המעשה החשוב ביותר שעושה נתניהו, מאז עסקת החטופים הראשונה. קשה להפריז במשמעותו. מי שניהל את המלחמה הזו הוא לא בנימין נתניהו, אלא גלנט. למעשה, בכירים במערכות הביטחון (ולא גלנט) מספרים שנתניהו מגלה חוסר עניין ברוב הפעמים בשאלות הטקטיות המורכבות, הבלתי נגמרות, שמהוות את הרקמה המלחמתית. או במילים של בכיר אחד: "נתניהו הוא לא רבין ולא שרון. או משום שאין לו עניין, או כי אין לו מיומנות ביטחונית כמפקד בכיר, או כי הוא רוצה להימנע משאלות בוועדת חקירה, הוא האדם האחרון שישאל שאלות מדויקות". כאשר נתניהו נשאל שאלות, בידי גורמים פוליטיים או בינלאומיים, הוא לעיתים קרובות אוהב להפנות את השאלה למטה, אל שר הביטחון, או אל צה"ל.
יואב גלנט, בעניין הזה, כמו בעניינים רבים אחרים, הפוך לגמרי. הוא שר ביטחון במיטב המסורת של משה דיין, רבין, שרון, יצחק מרדכי. גלנט הוא בראש ובראשונה איש מקצוע צבאי. ככזה, ההצלחה המרשימה ביותר שלו הייתה רתימת מערכת הביטחון, כמעט כולה, לטובת מאמץ משותף. לגלנט יש אחריות עליונה כמקבל החלטות על 7 באוקטובר. אך בניגוד לנתניהו, שוב, שר הביטחון לקח אחריות מלאה ויצא מנקודת הנחה שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה. הוא חש עצמו משוחרר לעשות את מה שחשב נכון: בין אם מדובר בהחלטות מבצעיות, בניסיון להביא הצעה חדשה להתנעת עסקת החטופים באביב 2024 (זו שנתניהו כינה "אמבוש"), או בהתעקשות על "הסכמה רחבה" בעניין פתרון לגיוס חרדים.
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
