יגיע רגע שבו יוחלט שעשינו מספיק כדי להגיע לאיזו הסדרה חדשה בשטח, וההסדרה הזו תצא לדרך, והמתים יישארו מתים, והמשפחות יישארו שכולות – כפי שיישארו ישראל הכי יפה ואמיצה מבלי שמעולם ביקשו להיות – ואנחנו נגיד שניצחנו, אבל נסתובב עם הראש באדמה כי נדע את האמת הקשה ואת המחיר הנורא. וממשלת ישראל תגיד "עכשיו זה לא הזמן" למה־שזה־לא־יהיה שהציבור ידרוש ממנה (אחריות, מישהו?).
אז תאשימו אותי בתבוסתנות, בשמאלנות, בתקשורת שלא נותנת לצה"ל לנצח, בכל המנטרות האלה שלא מבינות שאני לא. אף אחד לא. כולנו באותו צד עכשיו: הצד של ישראל – המדינה שלא אמורה לקבור בנים ובעלים למען שום מטרה שאינה עתיד טוב יותר בשבילה, ובטח לא בשביל אף פוליטיקאי או סידור פוליטי.
אבל אחרי השבוע האחרון, נדמה לי שההבחנה מתחילה קצת להיטשטש והאופק רק הולך ומתרחק. וכשהילדה שלי שאלה השבוע: "אבא, המלחמה תיגמר?" הרגעתי אותה שברור שכן, אבל תהיתי איפה – בין מלחמת ששת הימים למלחמת מאה השנים – האירוע הזה יתמקם, כי לא בטוח שיש למישהו שם למעלה לוח זמנים, רצון לסיים מתישהו או מושג ברור מה הלאה. כי עצם התשובה לשאלה "מה הלאה" עשויה להיות פחות נעימה להם באופן אישי.
המלחמה הזו – כמו כל מלחמה – חייבת לבוא עם אסטרטגיה, מדיניות וחזון ליום שאחריה. זה לא באחריות צה"ל, זה באחריות המעסיקים הישירים של צה"ל: הממשלה ואנחנו. בלי הדברים האלה, לא נוכל לקום במצפון שלם – גם אם בלב שבור לרסיסים – ל"הותר לפרסום" של מחר. ולא נוכל להסתכל בפנים למשפחות שהקריבו את הקורבן הבלתי נסבל מכל, ולהגיד להן לפתוח את הדלת בהכנעה לקצינת הנפגעים.
מתוך הטור של רענן שקד במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
