ייאוש
רגע, שנייה. עצרו הכל. אני מבין שקשה להפסיק; זה זמן אופוריה קצר כזה, זמן שבו אנחנו מוציאים את הבטן, משחררים את הראש, מרגישים – לרגע אחד שהתבושש מאז 7 באוקטובר – שהצלחנו. שעמדנו במשימה. מה עמדנו, רצנו, עפנו; 99 אחוז מהטילים והכטב"מים יורטו.
את הילדים העברנו לישון בממ"ד, אבל הם קצת התקשו להירדם, אולי כי רק שעה קודם הסברנו להם – במלוא העדינות המתבקשת – ש... תשמעו, ילדים, לא צריך להיבהל, באמת, אבל יש טילים מאיראן בדרך אלינו. כן, הם כבר יצאו. זמן נחיתה משוער? אתם כבר תישנו אז, אבל אל תדאגו, אמא ואבא כאן כדי לא לעשות כלום בקשר לזה, כי אין להם מה.
הילד שאל למה אנחנו מוכרחים לחיות כאן. הילדה הייתה פשוט מבוהלת. היא בכתה או הייתה על סף בכי משך שעתיים, עד שנרדמה באפיסת כוחות.
ואז ישבנו וחיכינו.
אני יודע שאף אחד לא צריך להעביר ככה את חייו. אף אדם שהגיע לכאן לסיבוב חיים בודד לא אמור להקדיש את הסיבוב הזה כדי להיות חוליה שכל תכליתה להנחיל את מלחמת הנצח ושפיפות הקיום לחוליה הבאה. אין בזה תקווה, תקנה, טעם, ואני מבין שאלה דברי כפירה בלתי נסבלים – שלא לומר שפה זרה – מבחינת חלקים שלמים בציבור הישראלי, ומכאן בדיוק הייאוש שבמצב המתמשך הזה, מצב שחצי השנה האחרונה רק הפכה אקוטי מדכא בהרבה: לא יהיה טוב. לא במשמרת שלנו, לא בזו של ילדינו, לא אף פעם. זהו. קחו את בנכם אשר אהבתם אל הבקו"ם. זוהי ספרטה, לנצח ספרטה.
אופוריה
ייתכן שזה באמת שחר של יום חדש. לא של שלום, לא, אבל של סדר מזרח תיכוני חדש; כזה שבו ישראל היא אקסיומה שגם לאויביה אין טעם להתווכח איתה ושברור לכולם, מעל לכל ספק, שעדיף להניח לה לחיות את חייה בשקט.
ייתכן שהשקט ארוך השנים ממש כבר באופק, זה רק אני שלא מסוגל לראות אותו כי האופק מסנוור כל כך. ייתכן שהלוחות הטקטוניים זזים ברגע זה ממש ועומדים להסתדר טוב משהעזנו לקוות. זה יכול לקרות. אולי זה ממש בדרך לקרות. אולי.
זה פשוט אף פעם לא קרה.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
