הדבר הראשון שאתה שם לב אליו בעזה זה איך לא זז נים ולא נע שריר אצל הלוחמים למשמע הבומים המשוגעים שיש ברקע. אתה שומע התפוצצות מטורפת וקופץ ומסתכל סביבך על החיילים, אך לא נודע כי בא אל קרבם. פניהם חתומות, כאילו לא קרה דבר. כאילו הם לא שמעו את זה. והנה המחשבה המוזרה שעלתה במוחי: הם כל כך מורגלים לרעש הפצצות, שאני תוהה איך אחרי מאה ימים שם הם יסתדרו עם השקט בהוד־השרון.
בחפ"ק של המח"ט שפוגש אותנו יש גם כמה חברה ותיקים. כמה ותיקים? אחד מהם בן 64. אדם שהספיק בחייו לנהל אין־ספור מאבקים פוליטיים, וגם לגעור ברינה מצליח שהיא לוקחת אותו לפרוצדורה. איתן כבל, גבירותיי ורבותיי. בלי יח"צ ובסירוב עיקש להתראיין, האיש המיוחד הזה עושה מילואים. כל מה שצריך, כל מה שעוזר, העיקר להיות עם החבר'ה. העיקר לקחת חלק במלחמה הקיומית הזו. מלבד כבל, גם את רשף לוי פגשתי בעוטף. הוא לא בא להופיע. הוא התגייס. עוד אחד שהתעקש ונלחם כדי להיות חלק מהמערכה כשהבין שהחבר'ה נטחנים. בדרך פגשתי גם את גיא גיאור עם יחידת הניוד בכוננות להיכנס ולחלץ פצועים, וגם יועז הנדל הסתובב בגזרה. זו תמצית הישראליות בעיניי. אין "סלב" בעזה. אין גם ימין ושמאל. תמצית הביחד.
אני מחשיב את עצמי מאוד סרקסטי, ובחסות הטראומה, הבדיחות שלי הפכו לשחורות בהגזמה מאז 7 באוקטובר (יעידו על כך הלוחמים שהופעתי אצלם בתקופה הזו). ועדיין, אין בי טיפת ציניות מול הדבר הנפלא הזה: מאות אלפי חיילי סדיר ומילואים ששמו נפשם בכפם, וברגע הקשה בתולדות עמנו, עלו על מדים ואמרו: הנני.
הטור המלא של חנוך דאום במוסף "7 ימים", בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן