חיסולו של יחיא סינוואר היה רגע חשוב במלחמה. עבור הישראלים, רגע מספק של סגירת מעגל נחוצה, ראויה. אך אי־אפשר היה להתמכר לתחושה המסממת של אופוריה. זה היה בלתי אפשרי אל מול החדשות. נפילתם בקרב של שישה לוחמי סיירת גולני בלבנון. המשך הלחימה הקשה ברצועת עזה והחללים שם. נפילתו של מח"ט 401, אחסאן דקסה, בג'באליה. ובעורף, שאיננו עורף, המשך האזעקות, הכטב"מים. המלחמה שתובעת הכל ואיננה שוקטת לעולם.
אך לשכת ראש הממשלה ושלוחיה התמלאו בהחלט באופוריה. בחדוות הקמפיין. הם לא הסתפקו בשמחה לאומית על מות ארכי־אויב בידי לוחמים של צה"ל. זה משעמם בעיניהם, ואי־אפשר לגזור קופון פוליטי מממלכתיות. חילות התעמולה וצבאות הבוטים שוגרו עם שחר, להרוויח מה שאפשר. לאחר עדכון לשכת ראש הממשלה על חיסול סינוואר על ידי המזכיר הצבאי הנאמן, החלו לדלוף הידיעות. במערכת הביטחון ובצה"ל זעמו וחששו לגורל הכוחות בשטח. טיל נ"ט אחד או הפעלת מטען היו מובילים לאסון. אך ההדלפות היו קריטיות לאנשי נתניהו. נתניהו, אישית, טרח להתקשר ולבשר בחגיגיות לאישים מסוימים, שעות רבות לפני הודעת צה"ל. ומהרגע הזה, במקום להביט נכוחה קדימה ולשאול מה יעשה הדרג המדיני עם ההישג הגדול הזה, תולדה של נחישות בפיקוד הדרום, המבט היה כולו לאחור. המסר היה ברור כשמש: רק בזכות נתניהו נכנסו לרפיח וסינוואר מת. היידה ביבי וקדימה לסגירת חשבונות.
הכתבה המלאה מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן