שנה שהתחילה בחציית גבול של 6,000 מחבלי חמאס לתוך שטח ישראל, מסתיימת בחציית גבול של כוחות צה"ל לתוך שטח לבנון ובעימות אפשרי עם איראן. זה נראה כמו סגירת מעגל, אבל שום מעגל לא נסגר באמת, לא בדרום ולא בצפון. לסינוואר הייתה תוכנית אסטרטגית: האש שיצית בעזה תתגלגל למלחמה אזורית. ישראל נכנסת ללבנון כמו שנכנסה לעזה: יש מוטיבציה; יש חשבונות לסגור; אין תוכנית.
"תכלה שנה וקללותיה", מאחלים היום יהודים זה לזה. נדמה שמעולם לא היה האיחול הזה הולם יותר: אנחנו מסיימים שנה מקוללת. היו בה הרבה גילויים מרשימים של גבורה אנושית, סולידריות, נדיבות, תושייה, אבל כולם נבעו מהכורח להתמודד עם נזקי האסון שהמטנו על עצמנו ביוהרתנו, בעיוורוננו. בהמשך השנה הוכיחה ישראל לאויביה ובעיקר לעצמה שהיא חזקה, מאוחדת בקרב, שורדת. זה לא מעט. עם זאת, הדרך לשיקום עדיין ארוכה. היא לא תתחיל לפני שיחזרו לכאן 101 החטופים, החיים והמתים. בלעדיהם אין לשיקום תוחלת.
הכתבה המלאה מחכה במוסף החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן