"היו ימים טובים יותר. כמו כולם אני מחכה שזה ייגמר. הייתי עם המשפחה שלי בחופשה בפאפוס. הבן שלי נדב בן החמש ואני ירדנו במדרגות של המלון והוא הסתכל מסביב ואמר לי, 'טוב להיות פה, אם תהיה אזעקה'. זה מה שהוא מכיר. הייתי שמח שיראו מציאות אחרת. הבת שלי, מאיה בת העשר, נכנסה לכיתה א' בקורונה. נגמרה הקורונה, התחילה המלחמה. צומח פה דור אנאלפבית וחרדתי. אי־אפשר באמת ללמוד בזום. זה נגמר בהרבה עזרה שלנו ובמורים פרטיים.
זה לא סוד שאנחנו נמצאים במקום שלא באמת מחבבים אותנו מסביב. אני מקווה שעם עידן טראמפ דברים יירגעו מתישהו. מה שבטוח, אחרי מה שקרה בדרום, תושבי הצפון לא יכולים יותר לחיות עם הפחד שחיזבאללה על הגדר. הם צריכים ביטחון. הפתרון בסוף יהיה לדבר עם הצד השני, אבל כשלנו יש עליונות צבאית חזקה. למדנו את זה טוב־טוב בשנה האחרונה. היה גם חטא הגאווה. זילזלנו באויבים שלנו, למה מי הם, מה הם? הם הראו לנו מי הם. סמכנו על 'רואה־יורה', על כל מיני מערכות. בסוף, צריך חיילים. בני אדם שיעמדו וישמרו. אתה לא יכול להשאיר גבולות עם שישה אנשים. בלבנון רואים את העוצמה של הצבא הישראלי, אחרי שאיבדנו את כוח ההרתעה אחרי 7 באוקטובר. זה גם מעצבן שעם כל היכולות הצליחו לעשות לנו את מה שעשו. והמחירים, מה איתם? מתים לנו כל יום, חיילים צעירים. מיטב בניה של הארץ הזו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן