ועכשיו, סוף־סוף, הרכב השכור שלנו מגיע לתחילת הרחוב. בעוד שנייה נצא ונראה את המחזה שאני מחכה לו כבר שנה שלמה. את הבית שרן בנה לנו פה. זה בית ישן שהיה שייך פעם לזקנה בשם פניוטה, היא הייתה האישה הכי טובת לב בשכונה אבל כולם ידעו שבעלה החלאה נוהג להכות אותה עם מקל ההליכה שלו. הבית שרן קנה מהבנים שלה הוא מה שמכונה בית אונייה, יש לו חרטום מחודד וחדרים עם כל מיני זוויות מוזרות שלא מאפשרות לשים בו שום שידה שאיננה משולשת כמו חריץ קממבר, אבל זה רק מוסיף לקסם שלו בעיניי. והנה, מפה אני כבר יכולה לראות אותו. צבוע כולו בצבע וניל צהבהב, עם תריסים ירוקים כהים.
"אני לא מאמין שלא היית בבית מאז השיפוץ", רן קורא את המחשבות שלי, "לא יכול לחכות שתראי את המקלחת המושלמת עם רצפת חלוקי הנחל שעשיתי שם". הוא נראה כל כך שמח שאני מחייכת ואומרת "גם אני לא יכולה לחכות", אבל הקול שלי נשמע חלול. בפעם האחרונה שהייתי פה, הבית עוד היה בשלבי בנייה התחלתיים. במקלחת היו רק מים קפואים, רן הרתיח לי מים בסיר ענקי וקילח אותי קפל עור אחרי קפל עור. גם לא היה כיור אחד בכל הבית. כדי לצחצח שיניים היינו צריכים למלא דלי ולגרגר לתוכו. כן, בפעם האחרונה שביקרתי פה לא היה בבית הזה כלום, אבל היה עוד דבר אחד שלא היה בו. את 7 באוקטובר.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן