רק לפני חודש שוחררה לי קורזיץ מבילינסון, שם עברה בפעם השנייה השתלת מח עצם, וחזרה בכיסא גלגלים לביתה שבמכמורת, בין הדיונות לים. בשנתיים האחרונות, מאז שאובחנה אצלה לוקמיה חריפה, אלופת העולם ארבע פעמים בגלישת רוח כמעט שכחה מה זה לפקוח את העיניים עם עקצוץ של מלח באף. עכשיו, קצת אחרי יום הולדתה ה־40, שעבר בדממה מפני שקורזיץ התנדנדה בין חיים למוות, היא לומדת ללכת, פשוטו כמשמעו, עם כל תופעות הלוואי של כאבים ובצקות וחולשה.
כבר בשבוע הראשון שלה מול הגלים היא הקימה את עצמה מהגלגלים והתחילה להתנייד בבית עם קביים. אחרי שבועיים עברה למקל הליכה. אחרי שלושה שבועות הגיע האתגר הבא. "בפעם הראשונה יצאתי מהדלת אחרי שמונה בערב והלכתי, בלי מקל ובלי עמייאת, ל'עגלה של שמי', בחוף. ישבתי עם חבורת הגולשים, שחטפו הלם כשראו אותי הולכת, ולראשונה שתיתי בירה, בקטנה, וחשבתי, 'וואו, איזו דרך'. לפני שלושה חודשים, כשהגוף שלי דחה את השתל, הייתי על מורפיום 24/7 עם מדבקות פנטניל לשיכוך כאבים. קראתי לזה 'בודהה מוד', הייתי כאילו במדיטציה תמידית. לפני שלושה חודשים לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול ופתאום אני בים, שותה בירה עם החבר'ה. דפקתי את החיוך הכי גדול. זו הייתה בשבילי תמונת הניצחון".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן