הופעתי השבוע בסיום כנס המילואימניקים במועדון הבארבי. היו שם ארגונים שונים של ישראלים שיצאו להציל את ישראל ב־7 באוקטובר ולא מוכנים לחזור לשגרה כאילו לא אירע דבר. הם היו בקרבות ואיבדו חברים, חלקם נפצעו. הם היו מוכנים למות עבור המדינה שלנו, עבור חברים שחושבים הפוך מהם. הם סיכנו את חייהם במודע. המוות היה מוחשי כשהסתובבו בלב עזה וחיפשו מחבלים. ואחרי החוויה הזו הם לא מוכנים, פשוט לא מוכנים, לאפשר לנו לחזור ל־6 באוקטובר.
אלישע מדן היה בין הנואמים בערב הזה. פגשתי אותו גם שבוע קודם, כשהוא בא להופעה שלי. לא ידעתי שיבוא. זיהיתי אותו באמצע ההופעה, זה היה רגע מצמית. בשישי שבו הוא נפגע, מישהו כתב לי שהוא נהרג. אחר כך אמרו לי שהוא פצוע אנוש. חשבתי לעצמי, אוקיי, "אנוש", אני הרי יודע מה זה אומר. ומאז עקבתי אחרי מסע השיקום המדהים שלו, כעוף החול ממש. והנה, הוא יושב בהופעה וצוחק. וזה לא שקלה דרכו. בחור בריא שחוזר מן הקרב בלי רגליים. אבל איזו רוח גדולה.
והוא אמר בכנס בגילוי לב: אני מתבייש בכך שהייתי מוכן לריב עם חברים שלי לפני 7 באוקטובר על הרפורמה. חברים שכשנפצעתי רצו לבית הממולכד שבו היינו בחאן־יונס כדי להציל את חיי. והמריבות ההן, איזה טפלות הן בעיניי היום. אסור שנחזור אליהן.
בכל הצניעות, או ברובה, אני לא חושב שיש רבים שפגשו כל כך הרבה מילואימניקים כמוני בחודשים האחרונים. אלפים רבים פגשתי בהופעות, אלפים בהתכתבויות בנושא העסקים, אין־ספור ממשקים ושיחות. לא הייתי צריך את הכנס כדי לחדד לעצמי ולכם את המסר שלהם, אבל אעשה זאת בכל זאת. אלה דברים שראוי לחזור עליהם שוב ושוב. המילואימניקים אומרים לנו דבר מאוד פשוט: ב־7 באוקטובר שינינו בשנייה אחת את התודעה. זה היה כמו לחיצת כפתור פנימית כזו, שהופכת הכל. כל מה שנראה לנו חשוב לפני כן - מחיצות בדיזנגוף ועילת הסבירות - הפך לחסר חשיבות. לנגד עינינו עמדה משימה אחת בלבד: הגנה על ישראל מפני מחבלי נוח'בה הנאצים. יצאנו לקרב וסיכנו את חיינו, ביביסטים וקפלניסטים חירפו נפשם כדי להציל זה את זה, כדי להציל אזרחים. ועכשיו, כשחלקנו משתחררים ממילואים, אנחנו לא מוכנים לחזור לאחור כאילו לא קרה דבר. זה פשוט לא סביר בעינינו, וזה לא יקרה. לא ניתן לזה לקרות.
הטור המלא במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
