השירה שבקעה מקצה המסדרון גרמה לי לחשוב שהגעתי למקום הלא־נכון, אבל כל שאר החדרים במרכז הקהילתי, אי שם במרכז הארץ, היו נעולים. "כן, זה מהמרים אנונימיים", הינהן הגבר שהתיישבתי לידו וחזר לשיר. "בשנה הבאה נשב על המרפסת" בדיוק נגמר והתחיל "שירו של שפשף": "...ואם רק נסתכל, אם לא ניבהל ונראה לעולם שביחד כולם, אז יחד, כן כולם ביחד, כן ללכת יחד אל האור". בתום השירה נשאו הנוכחים את תפילת השלווה - "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים" - והתחיל סבב השיתוף.
"קוראים לי ג'קי ואני מכור". "אוהבים אותך ג'קי", עונה הקבוצה. "ארבעה חודשים ושלושה ימים לא הימרתי. אני בקושי מצליח לשרוד, זאת האמת. כל הזמן אני בסערת רגשות, עצוב, כועס, מבולבל, אבוד. גם כשכבר טוב לי, לא טוב לי - כי מה פתאום שיהיה לי טוב? לא מגיע לי. אני לא טוב בכלום. טוב רק בלשבור דברים. היום אין לי אשראי, אין לי כספומט, גם לא 20 שקל בכיס - כי אני יודע שאם יהיו לי 20 שקל, אני מהמר בהם. היום, כל שקל שאני מרוויח הולך לחובות. אין לי שליטה על כלום ואני לא רוצה שליטה על כלום - כי כל דבר שאני שולט בו, אני הורס. ככה כל החיים. הלכתי השבוע לתת צ'קים לאקסית שלי שגנבתי ממנה כספים, והבנתי שעכשיו היא עם מישהו שאני מכיר מהתקופה של ההימורים. ולמרות שכבר שיחררתי אותה בלב, עדיין - זה קשה. הכל קשה", הוא אומר בשקט, בעדינות, כאילו לעצמו. "תמשיך לבוא", אומרת הקבוצה.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
