שני החבר'ה הצעירים, החמודים והאומללים תושבי שדרות, שהתראיינו השבוע לערוץ 12 אחרי שחזרו לעיר מחוסר ברירה, ונשאלו למי הצביעו בבחירות האחרונות. "לביבי", ענו שניהם. המראיינת המשיכה: "ואם יש עכשיו בחירות שוב?" והצעיר חשב לרגע ואז ענה: "עדיין אני בוחר ביבי", והצעירה ענתה: "הוא עושה, ביבי עושה".
הם באמת נראו חבר'ה בסדר גמור, ועדיין משהו איתם היה לא בסדר גמור בכלל.
כלומר, אחרי טראומת 7 באוקטובר, אחרי הפינוי הממושך והמבולגן, אחרי שהממשלה לא הציעה להם שום מענה והם נאלצו פשוט לחזור בחוסר כל לעיר המאוימת – כלומר אחרי שנתניהו, באופן די אישי, לא עשה בשבילם שום כלום מלבד לאפשר, ואולי גם לממן, את מתקפת 7 באוקטובר – הם עדיין חושבים ש"ביבי עושה" ומתכוונים להמשיך להצביע לו.
הם לא "כת" ולא "כרותי אונה" כמו שאנשים מסוימים ברשתות יטיחו בהם. אולי הם יותר כמוני והרכב: יודעים שיש פה משהו שחייבים להחליף, ובכל זאת לא מחליפים.
נתניהו וממשלתו הם דבר אחד כזה, אבל אני יכול לחשוב על עוד דוגמאות.
נניח הריהוט הישן והמחורע שאתם לא נפטרים ממנו. נניח מקרר או מזגן דולפים שאתם ממשיכים לחיות איתם. נניח דירה מתפרקת או צפופה מדי, מכוערת מדי, כבר־לא־בשבילכם מדי. נניח קריירה או מקום עבודה שאיבדו טעם. נניח בן או בת זוג שאיבדו קסם. נניח עיר שאיבדה צורה או איכות חיים.
נניח כל דבר שאתם כבר יודעים שהגיע הזמן להחליף, אבל אתם לא. אתם סוחבים עוד קצת. ואז עוד.
תמיד יש תירוץ טוב ללמה לסחוב: כי אין כוח עכשיו, כי יקר מדי, כי מאוחר מדי, כי מסוכן מדי, כי הילדים, כי לא באמצע מלחמה, כי כבר התרגלתם, כי הדבר הבא עלול להיות אפילו גרוע יותר. ובסוף, יש נימוק אחד שלוקח הכל: כי בעצם אתם אוהבים את החרא הישן, ואתם כבר מחורפנים מספיק כדי לחיות איתו.
קצת כמו בבדיחה הישנה ההיא של וודי אלן על הבחור שמגיע לרופא ואומר לו: "דוקטור, אח שלי מטורף, הוא חושב שהוא תרנגולת", והרופא אומר לו: "אז למה שלא תאשפז אותו?" וההוא עונה: "הייתי עושה את זה, אבל אני זקוק לביצים".
ואולי כולנו, בשלב זה של הקיום הישראלי, פשוט מג'נונים מספיק כדי לחשוב שאנחנו זקוקים לביצים.
אבל ברצינות עכשיו: הממשלה הזו חייבת ללכת. וגם המכונית. הממשלה קודם.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
