"מי עוזב אישה שלושה ימים אחרי שהיא חוגגת לו יומולדת", אני אומרת, "אתה צריך להיות זבל מסוג מאוד מיוחד בשביל לעשות משהו כזה". "רועי בן אדם מדהים, ממש לא זבל", היא אומרת ושולחת אליי מבט חד מתוך עיני התכלת שלה. התוקפנות הפתאומית הזאת שלה מפתיעה אותי, אולי כי עד עכשיו היא שכבה כמו בובת סמרטוטים מיואשת בתוך הפוף בסלון שלה. "אל תטנפי עליו", היא אומרת עכשיו, "הוא בן אדם רגיש עם לב זהב שידע איך לטפל בי כמו שאף גבר אחר לא ידע". אני לא מספיקה למצמץ וכבר היא מתחילה לשורר לי את כל נפלאותיו. איך הוא בנה לה את גינת הסוקולנטים הקטנה שעומדת במרפסת רק כי היא אמרה שחסר לה ירוק בעיניים בתוך דירת השיכון שהם עברו לגור בה השנה. איך יום אחד הוא חזר הביתה וראה שהיא מבואסת ומיד אמר "תתלבשי, אני לוקח אותך לבית הפנקייק ואנחנו מזמינים את הפנקייק עם הכי הרבה קצפת בתפריט".
ודווקא זה, חוסר הנכונות שלה לכעוס עליו, מדאיג אותי יותר מהכל. הכעס תמיד היה כלי העבודה היעיל ביותר שלי בפרידות, מין גיליוטינה מוזהבת שאיפשרה לי לחתוך בקלות יחסית. לאהוב מישהו שחותך ממך זה כמו להמשיך לאהוב מישהו שפצע אותך בסכין. מזוכיסטי ואידיוטי. אבל היא לא מסוגלת, למרות שבפרידות הקודמות היא הצליחה ואפילו זכור לי סשן טינופים עליז במיוחד אחרי שבעלה הראשון הודיע שהוא הולך. אז מה יש בפרידה הזו שגורם לה להמשיך לאהוב אותו ולהגן עליו?
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
