"אמא, אני מסתדרת, לא צריך", הבת שלי אומרת בעדינות, ומחזירה לי את הטלפון. זה שעל המסך שלו מופיעה פרסומת לשמלת נשף צהובה. "למה?" אני אומרת לה, "הצבע הזה יהיה לך כל כך יפה על השיזוף שלך. קראתי שזה ממש טרנדי העונה. קוראים לזה באטר ילו, צהוב חמאה".
אולי באמת הגיע הזמן לגדוע לצעירים את אשליית העולם של אתמול, כמו בספר הגעגועים הנפלא ששטפן צווייג כתב עם עליית הנאצים. ספר שבו הוא מבכה עולם אבוד עם טרקליני ריקודים ושמלות מלמלה ושפע תרבותי שלא יחזור עוד. אחרי שסיים את הכתיבה הוא שלח אותו למו"ל, ומיד אחרי זה התאבד עם אשתו. זו הברירה שהוא בעצם מסמן בספר - אפשר להתמודד עם עולם המלחמה המרושע והקשה שהגיע, או למות ביחד עם עולם האתמול. ואם המטרה היא להכין את הילדים לעולם החדש, למה לשלוח אותם לנשף שבו הם יעמידו פנים שהם טום הולנד וזנדאיה במט גאלה? אולי באמת הגיע הזמן שנפסיק עם המסורת הזאת שגנבנו מאמריקה. מה לנו ולנשפים ולתכנונים, לעבוד במשך שבועיים על בניית לוק של שמלה עם תיק ונעליים כמו איזו נורווגית שלווה, כששום דבר בעולמו של הישראלי לא צפוי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 11:13, 19.06.24
