24 חיילים נהרגו השבוע בקרבות בעזה (נכון לשעת כתיבת הכתבה), מתוכם 21 באסון במהלך העבודות ליצירת אזור חיץ במרכז רצועת עזה. סדריק גרין היה אחד מהם. בן 23 במותו, נולד בישראל אבל מרבית חייו נאבק בציפורניים כדי להיות ישראלי. להרגיש שייך למקום הזה ולא נטע זר, סוג ב' שנתון בחשש תמידי לגבי הארכת אשרת השהייה והעבודה של אמו בארץ. זו עוולה שלנו, הישראלים, שאנחנו נזכרים באנשים השקופים האלו שחיים בשולי החברה שלנו, בילדים של מהגרי העבודה והפליטים, אלו שמנקים את רחובות הערים ומטפלים בהורים הזקנים שלנו. נזכרים בהם לרגע וממשיכים הלאה.
האם אימלדה יושבת בסלון ליד כלתה. פניה מלאות צער אבל עיניה יבשות אחרי יומיים של בכי ללא הפסקה. בת 56, 29 שנה חיה בארץ. הגיעה על ויזת עבודה כמטפלת סיעודית בקשישים ופה הכירה את אנריקו מסליו גרין. כמותה, גם הוא פיליפיני שהגיע לישראל כדי להתפרנס. מההיכרות הזו נולד סדריק. כשפגה אשרת העבודה של גרין האב הוא נעצר וגורש. סדריק היה אז פעוט בן כשנה וחצי. את הסיפור על גירוש אביו שמע מאמו, את החרדה הוא ראה בעיניה בכל פעם שהלכה להאריך את הוויזה בלשכת רשות האוכלוסין.
בבית הספר רוגוזין שבדרום תל־אביב ידעו שאמו מגדלת אותו לבדה ושאין דמות אב בבית. זה בית ספר שמרבית תלמידיו הם ילדי פליטים ומהגרי עבודה. את אנג'לה חיימוב, שהייתה המחנכת של סדריק, פגשנו בכיתה י'3. מעל הלוח תלויות שתי מילים שאותן משננים בבית הספר לתלמידים: "חירות" ו"שוויון". "אלו מושגים שאנחנו מלמדים את התלמידים שלנו", היא אומרת, "אבל לצערי ברגע שהם יוצאים משער בית הספר הם לא חווים לא שוויון ולא חירות מלאה. הם חוששים כל הזמן מהעתיד, ממה יהיה איתם, האם הם יוכלו להישאר כאן או שבסוף יגורשו.
"לקראת סוף י"א הוא קצת התחיל להסתבך. שום דבר רציני או משמעותי, אבל מספיק בשביל להדאיג את אמא שלו. הוא רצה להיות מגניב ואחד מהחבר'ה, רצה להיות שייך. כשקראנו לאמא שלו הוא ראה אותה בוכה ודואגת ולא הוציא הגה. אחר כך, לא לידה, הוא היה מתפרק. לא מתוך קורבנות אלא מתוך צער עמוק. ראית שהדמעות שלו אותנטיות, שהבכי הזה הוא של מישהו שרוצה שישלפו אותו מהמים הסוערים. הוא ידע והבין שהגיוס יכול להציל אותו, לקחת אותו הכי רחוק מהרחוב, ולכן התעקש עליו".
"הוא ידע מה החוקים בישראל", אומרת אימלדה האם. "ידע שאם ילך לצבא הוא יישאר פה. לא רציתי שיהיה פייטר. בגלל שהיה בן יחיד הוא בא אליי עם נייר לחתום עליו ואני שאלתי אותו: 'מה אתה מרגיש, אתה פיליפינו או ישראלי?' והוא ענה ישר: 'ישראלי'. הוא לא השאיר לי ברירה, חתמתי לו. הוא אמר לי: 'את תהיי גאה בי, אני אוהב את ישראל ורוצה להילחם עבורה'".
הכתבה המלאה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
