דויד גרוסמן, מבכירי סופרינו, בן 70. הוא נולד ב־25 בינואר 1954. הוא היה, לפיכך, בן 13 ב־25 בינואר 1967. פרשת השבוע בשבת הסמוכה ל־25 בינואר באותה שנה הרת גורל (תאריך שנפל אז ביום רביעי) הייתה פרשת 'יִתרוֹ'. לה נלוותה הפטרה ידועה מהנביאים, חזון ההקדשה של ישעיהו לנבואה, המצוי בישעיהו פרק ו'.
יסוד גדול לי להאמין שדויד הנער קרא את ההפטרה הזו אז, באותה שבת חורפית בינואר 67'. ובכל מקרה, וכאן אין זה עניין של אמונה אלא של ודאות גמורה, ברי שהוא מכיר את הפרק הזה היטב והוא מסמן לו דבר מה תשתיתי. מאין לי? כי זו היא בדיוק ההפטרה שקורא אחד מהגיבורים החקוקים ביותר בזיכרון של גרוסמן, אהרון קליינפלד, גיבור 'ספר הדקדוק הפנימי'. "ביום חורף נעים, בשבת לפני־הצהריים, עלה אהרון לתורה. כשראה למולו את מגילת הספר, את האותיות המצוייצות, התפוגגה כל המתיחות שלו, והוא שר והריע בכל לבו, 'ויעף אלי אחד מן השרפים, ובידו ריצפה, במלקחיים לקח מעל המיזבח...' אבא עמד לידו, מסורבל בטליתו, פניו אדומים ומתפקעים מתוך עצמם, מגמגם אחר אצבעו של הרבי את פרקי הקריאה שנועדו לו, ואהרון התרונן: 'ויַגַע על פי, ויאמֶר, הנה נָגע זה על שפתיך, וסר עווֹנךָ, וחטאתך תכופר...'" (עמ' 111).
הכתבה המלאה במוסף הספרות והתרבות בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
