"האהבה היא עיוורת" באה לבדוק דבר אחד - האם בעידן הטינדר והרשתות הכל כך אובסיסיבי לחיצוניות, אפשר להתאהב באדם שאין לך מושג איך הוא נראה. כדי לבדוק את זה, מושיבים כל רווק בחדר קטן שבמרכז שלו יש מחיצה אטומה שאי־אפשר לראות דרכה שום דבר. מהצד השני של המחיצה יושבת רווקה, ועכשיו הם אמורים להתחיל לדבר האחד עם השני ולבדוק אם יש ביניהם כימיה רק דרך הקול והמלל.
הגרסה האמריקאית כמובן הכי מצליחה, אבל יש ל־לי"ב (הכינוי המקוצר ללאב איז בליינד), עוד המון גרסאות בכל מיני ארצות בעולם. בשלב הזה, יש כבר לי"ב יפן, מקסיקו, ברזיל, בריטניה, גרמניה ושוודיה. הגרסאות הבינלאומיות הן אלו שאני הכי אוהבת, כי דרך הצפייה מגלים כמה התרבויות שונות זו מזו. נגיד, הרגע הראשון שבו המתמודדים רואים האחד את השני. היפנים פסעו זה לכיוון זה בצעדי נייר אורז זהירים. כשהתקרבו, רק שני זוגות התנשקו, השאר פשוט עמדו שם וקדו קידת נימוסין. לעומתם, הברזילאים אפילו לא טרחו להציץ בבן הזוג, אלא פשוט דהרו אליו כמו רכבת חרמנית וישר דחפו לו לשון ענקית לתוך הפה. אבל לא משנה כמה הגרסאות של כל ארץ היו שונות, כל הזוגות שבאמת התאהבו שם, התאהבו בדיוק באותה הדרך. ההתאהבות תמיד קרתה בשנייה המדויקת שבה מישהו הרשה לעצמו להפגין פגיעות ולחשוף משהו אישי ולא בהכרח פוטוגני על עצמו.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן