תקראו לידיעות על המתווה שמתגבש לשחרור החטופים איך שתקראו – הצעה קטארית, מצרית או אמריקאית – הן מלמדות שבצד הישראלי מתחילים להשלים עם התוצאות המוגבלות של המלחמה. למיטב ידיעתי, עסקה עוד אין כאן. צריך לקוות שתהיה. אבל במלאת 100 יום למחדל ולחורבן, אין מנוס מלראות את המצב נכוחה. יש קוראים שמסרבים לקבל את התיאור הזה של המציאות: זאת זכותם. אני חושב שבצמרת צה"ל מבינים את המצב היטב. השאלה היא איך יגשרו נתניהו ושריו על הפער בין הציפיות הבלתי אחראיות שיצרו, להחלטות הקשות שעומדות לפניהם. אל תקנאו בהם.
המתווה מדבר על הסכם להפסקת אש לשלושה חודשים. הביצוע יהיה מדורג. הוא יכלול שחרור של כל החטופים, החיים והמתים, בשלבים, כשהשלב הראשון יהיה הומניטרי – כלומר, יכלול בקדימות ראשונה חולים, פצועים, קשישים. לבד משחרור של אלפי אסירים פלסטינים, בכירים וזוטרים, הוא אמור לענות לדרישות הבאות: תגבור דרמטי של היקף הסיוע ההומניטרי לרצועה; חזרה של אוכלוסייה למרחב הצפוני, לעזה ולבנותיה; נסיגה של כוחות צה"ל; כינון מנהלה במימון בינלאומי לשיקום רצועת עזה מהריסותיה – והגרוע מכל, שותפות של חמאס בשליטה ברצועה בעתיד.
הצד הישראלי היה שמח לאפשר יציאה של צמרת חמאס, כולל סינוואר ודף, לגלות, בקטאר או במדינות אחרות. גלות היא מה שקיבלו ערפאת ואנשיו בביירות, במלחמת לבנון הראשונה. אבל עזה איננה ביירות וסינוואר איננו ערפאת. כרגע הוא לא מחפש מפלט בגלות – הוא מתכונן לחגיגות ניצחון בעזה.
הטור המלא של נחום ברנע במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 17:53, 11.01.24
