אנחנו חיים בעולם של מלחמות התשה. קחו את סוריה. מתנהלת בה מלחמה בלתי נגמרת בין המורדים למשטר; המשטר הצליח להשתלט על רוב המדינה, אבל לא כולה. המדינה היא ביצה מדממת. תנו לי להדגים: בין יום שני לשלישי, הנה מה שקרה בסוריה, לפי גופי ניטור בינ"ל – הקואליציה הבינלאומית תקפה מיליציה איראנית ליד דיר א־זור. כוחות אסד תקפו את כפר טאאל, מערבית לעיר חאלב, בארטילריה. כוחות אסד תקפו גם את אל־קנדא, במחוז אידליב. תקיפה אווירית ישראלית במעבר גבול סורי־לבנוני. כוחות טורקיים שיגרו פגזים נגד הקואליציה הכורדית, לא רחוק מדיר כאמאל. בסיס אמריקאי הותקף במחוז אידליב. חיל האוויר הרוסי תקף שוב ושוב מטרות מורדים, וניטרלו תחנת כוח אזרחית. כל זה קרה במשך 18 שעות, וזו רשימה חלקית מאוד. שימו לב למדינות המעורבות.
המלחמה הסורית לא מעניינת את העולם, בכלל. היא נשכחה, יחד עם רצח העם (האמיתי, לא המדומיין) שביצע בשאר אל־אסד. בהשוואה לסוריה, המלחמה באוקראינה נחשבת בסדר עדיפויות גבוה, גם אם כבר לא עליון. וגם שם יש מלחמת התשה ארוכה, קטלנית, בלתי נגמרת. מידת העניין של העולם פחתה עם הזמן. האוקראינים מרגישים בודדים במערכה. אם טראמפ ינצח, הם יהיו בודדים יותר.
הכתבה המלאה מחכה בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן