אנחנו יודעים שלנתניהו ולממשלה שלו תמיד תהיה סיבה דחופה למה לא להחזיר אותם. כי רפיח, כי פילדלפי, כי רמונט חיוני לדרום לבנון, כי שרה גיבורת סמוטריץ', כי רק לחץ צבאי – העיקר שלא נשים לב שהחטופים לא חוזרים, לא מוחזרים, שברגע שמסתננים איזה שמץ סיכוי, איזו תקווה קלושה, איזו קרן אור נואשת – בדיוק אז נתניהו והממשלה שלו יכבו, יסגרו, יטרפדו, יעשו הכל כדי לא לעשות כלום.
אז למה אנחנו עוד מפגינים? למה אנחנו בכלל עוד עומדים פה, וליאור אשכנזי עולה לבמה, זועם כמו שאני כבר לא מוצא בעצמי כוחות להיות, וזועק שאחרי מלחמת ששת הימים הוחזרו כל השבויים שלנו בתוך ימים, ואחרי מלחמת יום כיפור הצליחה גולדה – גולדה! – להחזיר את כל 300 השבויים הישראלים, חיילים ואזרחים, בתוך חצי שנה. כי החטופים כבר הופקרו. זה לא בידיים שלנו. מה שבידיים שלנו הוא לא להפקיר את הנותרים; את המשפחות. את האחים והאחיות והנשים והגברים שלהם. את הישראלים שכל מה שאפשר לעשות למענם עכשיו (מלבד, דה, עסקה) זה לראות אותם ולהגיד להם: אתם לא לבד. אנחנו איתכם.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
