"אני אומרת, מי צריך עכשיו ספר כזה? הייתי גונזת אותו ומחכה לאיזה זמנים אחרים, אבל את יודעת, אי־אפשר לגנוז", מפטירה נורית גרץ באמצע שיחתנו, כבדרך אגב. עד כה לא שמעתי כמעט בכלל סופרים שאומרים משפט כזה, אבל בחודשים האחרונים נתקלתי בסופרים שביקשו לעכב את צאתו לאור של הספר שלהם, וששאלו בדיוק את אותה השאלה. נדמה שהראש של גרץ במקום אחר, ולא בהתרגשות מספר חדש. היא מספרת על עבודת איסוף חומרים שקשורים לטבח, שהיא מצויה בעיצומה. "בימים האלה אני עם אביגיל שהייתה בחיקו של אביה כשנרצח, וברחה אל השכנים כשהיא מגואלת בדמו, ועם הגופות של האנשים שנקשרו והוצתו בעודם בחיים, ועם הילדה ההיא שהתחננה, 'תעזבו אותי, מחר יש לי בית ספר', ועם משפחת קדם — תמונה של חמישה אנשים, כולם מחייכים, כולם מתים".
יצירתה החמישית בפרוזה של גרץ, 'ממילא גורלך נחרץ' (כנרת זמורה דביר), רואה אור בימים אלה, ובליבה קריאה שלה בדמותו של אדיפוס כפי שיוצגה בידי המחזאי היווני סופוקלס במאה החמישית לפני הספירה.
באמת? את מרגישה שהיית גונזת את הספר הזה?
"כן. בפירוש. אמרתי את זה גם ליחצן שלי מההוצאה. 'בוא נחכה'. אבל להם בוער, הם, יש להם שיקולים אחרים".
הספר צריך היה לראות אור אחרי החגים, אבל בעקבות הטבח, ולאחריו המלחמה, הוא עוכב. כותרת הספר מממשת את עצמה, מסתבר, כמו נבואת גורל שהוגשמה, ואף על פי כן הגורל לא מעניין את גרץ. לא בזה היא מתמקדת כשהיא כותבת על אדיפוס.
מבחינתי התיישבת לכתוב ממואר. חומרי החיים שלך, מכיוון שהמרחק מאוד חשוב לך, הורחקו עד כדי כך שהגעת לאדיפוס.
"נכון. הגעתי לאדיפוס, ואת מי מצאתי שם? תנחשי".
הכתבה המלאה במוסף הספרות והתרבות בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 10:28, 14.02.24
