ב־21 בפברואר 1972 נחת ריצ'רד ניקסון בשנגחאי ומשם עלה על טיסה של ארבע שעות לבייג'יג, כדי להתחיל את מה שבדיעבד הייתה אחת הנסיעות הדיפלומטיות החשובות בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. ביקורו של הנשיא ה־37 בסין הוגדר אז כ"שבוע ששינה את העולם". למעלה מ־50 שנה אחרי, זה כנראה תואר קצת מוגזם, אבל אז הוא נתפס כמוצדק משלוש סיבות עיקריות: ראשית, הביקור סיים 22 שנות ניתוק מוחלט בין שתי המדינות, ועדיין יעברו עוד שבע שנים עד שהיחסים הדיפלומטיים הרשמיים יושלמו תחת הממשל של ג'ימי קרטר. שנית, הוא נתן אישור למדינות מערביות אחרות לפתוח את היחסים שלהן עם סין. ושלישית, הביקור הזה התברר כצעד אסטרטגי מבריק ששינה מהיסוד את מאזן הכוחות במשולש ארה"ב־סין־ברית־המועצות. הוא הוביל עם הזמן להיחלשות ברית־המועצות, להתמוטטותה ולסיום המלחמה הקרה, ויותר מאוחר גם למה שבסוף המאה ה־20 נראה כמו פתיחת זרועות הדדית בין סין ובין ארה"ב והמערב, ותחושה של כמעט אוטופיה. כיום, רבע מאה אחרי, היחסים בין סין לארה"ב נראים רעים עוד יותר מכפי שהיו לפני הביקור ההוא של ניקסון.
בייג'ינג רוצה שוושינגטון תבטל את בקרת היצוא על שבבים מתקדמים, את הסנקציות על חברות סיניות ואת תשלומי המכס על יבוא סיני; וגם שהיא תקטין את תמיכתה בטייוואן ותפסיק להעביר ביקורת על מדיניות זכויות האדם של סין. וושינגטון מצידה, רוצה שסין תפסיק את האגרסיביות שלה כלפי טייוואן ובים סין הדרומי והמזרחי, תצמצם את מדיניות הסחר הלא־הוגן ואת הפרקטיקות הכלכליות שלה, ותפסיק את השותפות האסטרטגית שלה עם רוסיה. אין סיכוי שבייג'ינג או וושינגטון ייכנעו לדרישות ההדדיות האלו בקרוב, כך שבלי קשר לזהות המנצח/ת בבחירות לנשיאות בארה"ב בחודש הבא, קשה לקוות לשיפור גדול בעתיד הנראה לעין.
המוסף המיוחד מחכה בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
