פה ושם, לפני הופעות שקובעים לי לחברות במשק, מקובל לערוך שיחה מקדימה: מתאמים ציפיות, נותנים דגשים, וגם לפעמים מסגירים מראש מי בקהל הוא מהסוג שאם אתה פונה אליו - מיד כולם צוחקים. ערכתי הרבה שיחות כאלה בחיי, עניין שבשגרה, אבל אף אחת לא הייתה דומה לזו שקיימתי עם אנשי דפוס בארי בשבוע שעבר. כבר בתחילת השיחה ניסיתי להבין מה עברו שני האנשים החמודים בצד השני של הזום. המנהל שדיבר איתי איבד את אמו בשבת ההיא; עובד נוסף שהיה בזום איבד את אמא של אשתו וחברים רבים מכיתת הכוננות. סיפור הלחימה שלו בלתי נתפס, והזוועות שראו עיניו קשות מלהכיל. אבל הנה, אנחנו בזום והם מזמינים הופעה קומית ללקוחות של בית הדפוס, כי הם ממשיכים קדימה. "בפעם שעברה שהיית פה ועשית הופעה לעובדים", הם אומרים, "היו 12 אנשים שכבר אינם איתנו. נרצחו". אני שואל אם זה אומר שאפשר לחזור שוב על הבדיחות מאז, והם צוחקים. המפיק שואל אם זה לא קצת לחץ זמנים, הלו"ז של האירוע, וטיפה מסוכן, והם עונים לו שמסוכן זה 300 מחבלים בקיבוץ, אבל עם הלו"ז הם יסתדרו.
דפוס בארי הוא סמל. הופעתי שם בימים טובים, ומבחינתי להגיע לשם שוב זו הוכחה שהחיטה צומחת שוב. אבל בעיקר הדהימה אותי, כבר בשיחת הזום, התשוקה שלהם לצחוק. על הכל. זו הייתה שיחת זום עם בדיחות שחורות ודמעות, עם רגעים פרועים וגרון שנשנק, ולא היו לי בחיי הרבה שיחות סוריאליסטיות כל כך, קוטביות כל כך וישראליות כל כך.
אני אוהב אתכם, דפוס בארי. אתם סיפור של כאב ותקומה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
