במבט חודר כקרן אור המבקעת סלעים ראה חנוך לוין והגדיר את מוקדה הממאיר של ההוויה הישראלית; זה השותף השותק והחיוני ביותר ביחסי האהבה, המין וההולדה שלה:
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה —
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה
מחכה איתנו המלחמה הבאה. (...)
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה —
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה —
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה,
המלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
הסאטירה הזאת הוצגה בקיץ 1968. לוין היה בן 25. הוא ראה מקרוב את שיכרון מלחמת ששת הימים וראה מקרוב עוד יותר את תהום ההזיה, הסבל, העלבון והחורבן שהותירה השואה בישראליות ואת חלקה הנורא בתחושת ה"תקומה" וה"קוממיות" שבציונות, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. הניסוח הלא־ייאמן, "המלחמה הבאה עלינו לטובה", שקומם עליו רבים כל כך בקרב קהליו, הוא אולי הנורא מכל גם במחלה שאותה הוא רואה: השילוש 'את ואני והמלחמה הבאה' שהוא שילוש קדוש ממש כבתיאולוגיה הנוצרית. המלחמה הבאה "שתמציא מנוחה נכונה", היא בעלת כוח אלוהי בבחינת רוח הקודש של האנושיות הקשה, המוכה והשיכורה של הישראליות.
הכתבה המלאה במוסף הספרות והתרבות בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
