יום שבת, כשאני יוצא לרחוב, אני מגלה שהשמש זורחת בעוז. יום ראשון עם שמש, ובלי אמא שלי. אני בוכה מאחורי המשקפיים. אעשה את זה עוד פעמים רבות לאורך היום.
לא ישנתי כל הלילה, ואני הולך כמו יתום עד שאני מוצא מונית שתיקח אותי לבית הלוויות הדרומי.
אני לא בן מהסוג שמרעיף ביקורים וחיבוקים, ובכל זאת אמא שלי היא אדם מהותי בחיי. לא חשבתי לכלול את שם המשפחה שלה בשם הבמה שלי, כפי שהיא היתה רוצה. "קוראים לך פדרו אלמודובר קָבָּיֶירוֹ. מה זה צריך להיות, רק אלמודובר!" אמרה לי פעם, כמעט בכעס.
אמהות תמיד הולכות על בטוח. "אנשים חושבים שילדים עושים ביום אחד. אבל זה לוקח הרבה יותר זמן. הרבה יותר", אמר לוֹרקָה. גם אמהות לא עושים ביום אחד. והן לא צריכות לעשות שום דבר מיוחד כדי להיות מהותיות, חשובות, בלתי נשכחות, מחנכות.
למדתי הרבה מאמא שלי, בלי שאף אחד מאיתנו שם לב לכך. למדתי משהו מהותי לעבודתי, את ההבדל בין בדיון למציאות, והצורך להשלים את המציאות בבדיון כדי שהחיים יהיו קלים יותר.
הסיפור המלא מחכה במוסף הספרות והתרבות בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן