את המסע של החודשים האחרונים אני משתדל לזכור. משתדל לכתוב. לא רק למען הדורות הבאים, אלא למעננו. שלא נשכח חלילה איזה דור יש לנו פה, מה גדל לנו מתחת לאף בלי שידענו. עוד רבות ידובר על הרעות שיש בין הלוחמים, על התושייה והנחישות. כאשר נבין את גדולת הדור הזה שנלחם, נתבייש להמשיך לריב בינינו. פשוט נתבייש.
בשבוע שעבר פגשתי עוד פצועי מלחמה. אי־אפשר לכתוב שמות ויחידות (תבינו מכך שאי־אפשר מה שתבינו), אז פשוט אספר את הדברים באופן יחסית ספורדי, בבחינת מעט שאינו מחזיק את המרובה, תוך שאני מבהיר כי אלה רק מקצת הדברים שאני שומע בביקורי הפצועים, סיפורים שלא אשכח כל חיי.
עכשיו דמיינו את הסיטואציה: שני לוחמים פצועים שוכבים במקלחת של בית בעוטף. אין בו אזרחים (הם נסעו לשבת, וכך כנראה ניצלו). אחד הלוחמים פצוע קשה ולא מסוגל לירות. הכרתו מעורפלת. הוא שוכב בתוך שלולית דם, מבין שהוא על זמן שאול. את הסרטונים שצילם שם במה שחשב שהם רגעיו האחרונים אין אפשרות להסביר. אפוקליפסה מוחלטת. הלוחם השני שאיתו פצוע בינוני. הוא לא יכול לקום, אבל מחזיק את הנשק עם הפנים לדלת. מאחוריהם יום של לחימה בלתי פוסקת. כשחברו מעביר לו מסר אחרון לבני משפחתו, דברי פרידה, הוא צועק עליו. לא מסכים לשמוע. מחוץ לבית יש לחימה עזה. הם מבינים שחילוץ לא יהיה בשעות הקרובות, ומסכמים ביניהם שאם נכנסים מחבלים, החייל שמסוגל לירות יורה בחייל שפצוע קשה מאוד, ונלחם בעצמו עד המוות. לא מוכנים ליפול בשבי. הם ניצלים בזכות תושייה שהיא סיפור בפני עצמו, כולל תושייה של רופאים, אבל מכם אני מבקש את זאת: תחשבו על שני בחורים צעירים השוכבים בשטח אש ומסכמים ביניהם בקור רוח את הדרך שבה ימותו בקרב. בלתי נתפס.
הטור המלא של חנוך דאום במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 12:22, 10.01.24
