אנשים אומרים שהם כל כך מרחמים על ניצולי העוטף, אבל אף אחד לא מדבר על כמה נחמה אפשר לשאוב מהשהות לידם. הם חוו את הנורא מכל, אבל ממשיכים לגלות כוחות פלאיים. במקום לרחם על עצמה שהיא לא יכולה לצאת כמעט מהבית כי הילדים מסרבים לשחרר, רעות ממשיכה להצחיק את כולם ולשתות יין על המרפסת. במקום לבכות על מה שהמחבלים עוללו לנפש של הילד שלה, כמו שנשים אחרות אולי היו עושות, היא ממשיכה להיות אמא שזוכרת שהילד זקוק שלא נעמיס עליו רגשות.
היא מקשיבה לי בהזדהות מלאה כשאני מתלוננת שמאיה קיבלה שיבוץ לא טוב בצה"ל, למרות ששתינו יודעות שמה זה בהשוואה לזה שהמתבגרת שלך עדיין כותבת סמסים לאבא כל בוקר, למרות שהוא לא עונה. רעות לא מצפה את המציאות בסוכר, אומרת שהיא לא תנוח עד שהחטופים יחזרו, שיש עוד הרבה אתגרים עם הילדים שלה ועם משפחות אחרות בקיבוץ. "איך את נשארת כל כך אופטימית?" אני שואלת אותה בפעם המאה, "הילדים שלי בחיים", היא אומרת.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
