"את נורא חיפאית", אני אומרת לבחורה. "איזה חיפאית", היא אומרת ואיזה ענן מתיישב על פניה, "אני מהמפונים. בהתחלה פינו אותי מהדירה ששכרתי בקיבוץ בעוטף עזה. אחרי זה נסעתי להורים שלי במושב ליד קריית־שמונה, ואחרי כמה ימים פינו גם אותם. אז נסעתי איתם למלון מפונים בנתניה, אבל גם שם לא מצאתי את עצמי. לכי תחיי בגיל 26 עם אבא ואמא בחדר בגודל 24 מטר". משם היא התחילה לחפש דירה. כמובן שלא בתל־אביב, כי לחיות שם זה לגזור על עצמך חיים נטולי פירות לנצח. "בסוף חברה טובה שלי הזמינה אותי לבוא לגור איתה בחיפה. היא אמרה לי שאחרי שאני אמצא עבודה אני אוכל למצוא דירה זולה, וגם שהעיר מתעוררת.
"אני קצת לא קולטת שככה נראתה חצי השנה האחרונה בחיים שלי", היא אומרת פתאום, "כל הנדודים האלו, והשינויים, ועדיין אין לי מקום משלי”. ועכשיו אני רואה שהיא נאבקת בדמעות שעלו לה בעיניים. "זה מטורף", רן אומר לה, "באיזו תקופה מקוללת יצא לדור שלך להיות בני 20. קודם הקורונה, ואחרי זה 7 באוקטובר".
רק בת 26, אני חושבת, וכבר יודעת מה זה להיות חסרת בית. בגיל שלה גרתי בדירה עם שותפה אחת בלבד ברחוב הכי מרכזי בתל־אביב. עבדתי כברמנית בבר נחשב, הטיפים שזרמו איפשרו לי לקנות כל שמלה או מוצר איפור שבהם חמדתי, והיא קמה בבוקר בדירה של חברה, לא יכולה לקנות לעצמה שום דבר כי עוד לא מצאה עבודה עם כל התזוזות הטקטוניות האלו. "לכי תחיי חיים נורמליים כשאין לך בית בשום מקום".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
