בתחילת המלחמה לא הפסקתי לראיין ניצולים ולהתנדב בכל מיני יוזמות, אבל בתקופה האחרונה חדלתי. אני לא עושה שום דבר וזה ממלא אותי באשמה עצומה. משפחות החטופים מתחננות אלינו, בואו, תהיו איתנו בהפגנות. הם אומרים לי מפורשות שהם זקוקים לי, ואני מתעלמת. למה אני לא הולכת להפגנות בצומת החטופים? אני אומרת לעצמי שזה בגלל שאני באמת מאוד סובלת באירועים הומים, ואני גם לא מתה על חלק מהגורמים הפוליטיים בהפגנות האלו. אבל זה תירוץ כל כך שפל, למי אכפת שאני נחנקת כשיש מסביבי המוני אדם או לא מזדהה עם כל השלטים, מה זה הסבל הקטן שלי בהשוואה לזה של אמא של רומי או לירי או נעמה.
אם להיות לגמרי כנה, אני חושבת שהתאבנתי. אני לא מסוגלת לקחת עוד צעד אחד קטן לכיוון הכאב הנא שאני יודעת שיחכה לי שם. בהתחלה קראתי לזה הפסקה לצורכי התאוששות, ולאט־לאט זה הפך להיות מי שאני. לוזרית שותקת ששוכבת בהלם גמור מאירועי היום על הספה. אולי זה כמו המחקר על אוקראינה. אנשים משתבללים לתוך עצמם מרוב שהם אבודים בתוך כל התהפוכות והזוועות, ואז מאבדים את הדבר היחיד שיכול לעזור להם - הסולידריות עם האחרים. אני חוזרת לקבוצת הווטסאפ, עדיין אין שם שום הודעה. אני חושבת על שאר האמהות. הן ערות ויודעות על הפיגוע ובכל זאת דוממות בדיוק כמוני. וזה עצוב לי לחשוב על הבדידות החדשה הזו, איך כל אחת מאיתנו מצונפת בשתיקה בתוך בועת החרדות האישית שלה. זה מה שאנשים עושים בחודשים האחרונים.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
