לא תגידו אני מהחסידות הגדולות הכורכות גוף ונפש באותו סל. אני לא באמת מאמינה בהשפעת המצב הנפשי שלי על הקנקן. ולראיה, גם ביום ההכרזה על שלום עולמי ועל בורקס נטול קלוריות, כשאני זוהרת כולי באור יקרות, אני בכל זאת אשמח לקחת את החיצוניות של גלית גוטמן ביום הכי גרוע שלה, וברור שאני מאמינה שכירורגיה פלסטית אפקטיבית יותר מאשר שמחת חיים. אבל אני מודה שאת התיאוריות שלי פיתחתי לפני שנחתה עליי השנה הגרועה בתולדותיי, בתולדותינו. מצד שני, חרבו דרבו. למי אכפת?
ובכן, לי. לי אכפת. כלומר, התחיל להיות לי. בושה, בושה, בושה, אבל עובדה. יש אנשים שהחיים מזדחלים אליהם בכוח בחזרה דרך דאגות פרנסה, דרך עניינים פרוצדורליים שנזנחו ולא טופלו, דרך מעברים ושינויים והחלטות לשנה החדשה.
פרופורציות, אמרתי לעצמי. אם יש משהו טוב שלמדת בחודשים האלה, הרי הוא היכולת להבדיל בין אסון ל"אסון". או לפחות בין אסון לבושה. אז נהיית דומה קצת להרצי הלוי - הרמטכ"ל הכי ישועי שהיה לנו - סואו וואט?
להתבאס מזה עכשיו, זה מנותק מהקשרו כמו "הכוכב הבא לאירוויזיון". לא מתאים. יש לי פרצוף להתעסק עם הפרצוף שלי כשיַּלְדָּתי בעזה, כשבכל בוקר כולנו קמים ל"הותר לפרסום" חדש? תגידי תודה שזה כל מה שקרה לך, שקפצה עלייך זִקנה ולא חמאסניק ב־7 באוקטובר. תתביישי ותסתמי".
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן